בין היסטוריה לזיכרון: מה אפשר ללמוד מתשעה באב? / הרב אלעד ארנון

 

מהו ההבדל בין היסטוריה לזיכרון? ​

שתי המילים הללו מתייחסות לעבר, אך הן מבטאות דרכים שונות לחלוטין להתבונן בו.הזיכרון הוא אישי, אינטימי ורגשי. לכל אחד ואחת מאיתנו יש עולם של זיכרונות: הילדות, המשפחה, הרגעים הראשונים שאנו מסוגלים לשחזר, הטראומות והפחדים, לצד רגעי שמחה, טיולים, מפגשים משפחתיים והבזקי זיכרון עם משפחה או חבר קרוב. אלו הם הזיכרונות שמעצבים את זהותנו האישית.אך הזיכרון אינו רק אישי. הוא גם לאומי.

 

החברה שבה אנו חיים מטפחת זיכרון משותף באמצעות טקסים, חגים, מערכת החינוך, התרבות והתקשורת. כאשר מגיעים פסח, ראש השנה או ל"ג בעומר, לא רק בתי הספר עוסקים בהם, אלא גם התקשורת, המרחב הציבורי ואפילו רשתות השיווק. כולנו נזכרים בתפוח בדבש מגן הילדים, בכוס היין הקטנה בליל הסדר או במדורת ל"ג בעומר. כך נבנה הסיפור המשותף שלנו – הזיכרון התרבותי והלאומי.קיים גם זיכרון אוניברסלי.

אירועים היסטוריים בעלי משמעות עולמית, כמו נחיתת האדם הראשון על הירח, נאומו של מרטין לותר קינג או רגעים מכוננים אחרים בהיסטוריה האנושית, הופכים לחלק מהתודעה המשותפת של האנושות כולה.

​

ומהי היסטוריה? היסטוריה היא בראש ובראשונה טקסט. היא סיפור שנכתב בידי בני אדם שניסו לתאר את המציאות שבה חיו. באמצעות מקורות כתובים אנו יכולים להבין את הנסיבות, את הלך הרוח ואת התהליכים שהובילו לאירועים היסטוריים.

דוגמה מובהקת לכך היא תשעה באב. הזיכרון הלאומי של יום זה מתמקד בחורבן בית המקדש הראשון והשני.

חורבן הבית הראשון מתואר במקרא ובספרות חז"ל, ואילו חורבן הבית השני מתועד גם בכתביהם של היסטוריונים בני התקופה.

אחד מהם הוא יוסף בן מתתיהו שקיבל את השם הרומי יוספוס פלביוס. הוא היטיב לתאר בכתביו את תולדות מלחמות היהודים ברומאים, ונחקק בזיכרון הלאומי כבוגד שנכנע לרומאים לאחר נפילת מבצר יודפת, עליו פיקד במרד הגדול .

כאשר אנו קוראים את המקורות ההיסטוריים, אנו יכולים ללמוד על המציאות החברתית, התרבותית והפוליטית בירושלים של אותם ימים, ולנסות להבין מתוכם את התהליכים שהובילו בסופו של דבר לחורבן.אולם הזיכרון אינו מסתפק בתיאור העובדות. הוא מבקש להפיק משמעות מוסרית. מתוך הזיכרון הלאומי צמחו ערכים כמו כבוד האדם, אחריות הדדית ואזהרה מפני שנאת חינם. אלו אינם רק אירועים היסטוריים, אלא לקחים שעוברים מדור לדור כחלק מהזהות היהודית.

 

כיצד, אם כן, נכון להתייחס לעבר?ראשית, חשוב להבחין בין שני הממדים. ההיסטוריה מבקשת לברר מה באמת קרה. היא נשענת על מקורות, על ביקורת ועל הצלבת עדויות. היסטוריון ראוי אינו מסתפק במקור יחיד, אלא משווה בין מקורות שונים כדי להגיע לתמונה אמינה ככל האפשר של המציאות.הסתכלות כזו מאפשרת גם ללמוד על התרבות הרומית – האימפריה שהחריבה את בית המקדש השני. אף שהייתה אויבתה של יהודה, רומא הייתה גם מעצמה של פילוסופיה, משפט, אמנות, אדריכלות, הנדסה ותרבות. השפה הלטינית השפיעה על שפות רבות, ומורשתה ממשיכה ללוות את העולם המערבי עד ימינו. לכן לימוד התקופה הרומית אינו נועד רק להבין את החורבן, אלא גם להכיר תרבות שהשפיעה עמוקות על ההיסטוריה האנושית.מן ההיסטוריה אנו לומדים גם על המחלוקות הפנימיות בתוך החברה היהודית. כבר אז התקיימו זרמים שונים, תפיסות עולם שונות ומאבקים חריפים בין קבוצות. הפלגנות והאיבה הפנימית היו חלק מן המציאות שהובילה לחורבן, ולעיתים אף הביאה אנשים להעדיף את השמדת הכול על פני קבלת עמדת יריביהם.כאן נכנס הזיכרון לתמונה. הוא מזכיר לנו את הלקח המוסרי: הסכנה שבשנאה, בקיצוניות ובחוסר היכולת להכיל מחלוקת. אולם ההיסטוריה מוסיפה רובד נוסף: היא מלמדת שלאורך כל הדורות עם ישראל לא היה אחיד. תמיד התקיימו בו זרמים, תפיסות ואמונות שונות. המחלוקת אינה תופעה חדשה, אלא חלק בלתי נפרד מהחיים היהודיים.מכאן אפשר להסיק שגם בימינו חשוב להכיר בריבוי הקולות בתוך החברה היהודית.

 

אין יהדות אחת בלבד. מאז ומתמיד התקיימו גוונים שונים, וכל אחד מהם תרם בדרכו לעיצוב התרבות היהודית. אפשר ללמוד מכל זרם, וחשוב להיזהר מפני ביטולו של האחר ומפני קנאות המובילה להרס.לכן, תשעה באב הוא הזדמנות לא רק לזכור, אלא גם ללמוד. ללמוד מן ההיסטוריה באמצעות המקורות, המחקר וההיכרות עם העולם שבתוכו התרחשו האירועים; וללמוד מן הזיכרון את האחריות המוסרית שלנו בהווה.יום זה אינו עוסק רק בחורבן בתי המקדש. במהלך הדורות נוספו אליו גם אירועים טראומטיים נוספים בתולדות העם היהודי – מגירוש ספרד ועד לגירוש יהודי גטו ורשה במהלך השואה. כולם נטמעו בזיכרון הלאומי והפכו לחלק ממשמעותי של היום ובכל אחד מהם חשוב להבחין בין הפרטים ההיסטוריים המתארים את העובדות והתהליכים האנושיים שהובילו למה שהתרחש, לבין מה שנחקק בזיכרון הלאומי שלרוב אינו תואם את התמונה הרחבה שמביאה ההיסטוריה.בסופו של דבר, תשעה באב מזמין אותנו לשלב בין היסטוריה לזיכרון: להבין את העובדות, להכיר את התהליכים, אך גם להפיק מהם לקחים לחיינו.

 

אחד הלקחים הבולטים העולים הן מן ההיסטוריה והן מן הזיכרון הוא הסכנה הטמונה בקנאות דתית. ההיסטוריה מלמדת שקנאות כזו עלולה להוביל לא רק לקרע חברתי, אלא גם להחלטות הרסניות שפוגעות בראש ובראשונה בחברה עצמה. דווקא משום שאמונה יכולה להיות מקור עמוק של השראה, מוסר ומשמעות, חשוב להיזהר מפני הפיכתה לכלי של הדרה, אלימות או שלילת הלגיטימיות של האחר. תשעה באב מזכיר לנו כי חברה אינה נחרבת רק בידי אויב מבחוץ, אלא עלולה להתפורר גם כאשר הקיצוניות מבפנים גוברת על האחריות המשותפת.אולי הלקח החשוב ביותר הוא היכולת לכבד זה את זה, להקשיב לדעות שונות ולהכיר בריבוי הזרמים והקולות שבתוכנו ולהימנע מקיצוניות וקנאות דתית. לא רק בחברה הישראלית, אלא גם בתוך כל אחד ואחת מאיתנו.לימודים בתמורה יכולים לתת לנו את השילוב בין היסטוריה לזיכרון. בין הסיפור האנושי הומניסטי לבין הזיכרון הלאומי, ואת היסודות ההומניסטים במקורות היהודים.

 

מתוך תפיסה שאין יהדות אחת ומעולם לא הייתה רק דרך אחת בעולם היהודי. יהודים תמיד התווכחו. לכל זרם אמירה ייחודית משלו. הזרם החילוני הומניסטי מדגיש את הפן האנושי במועדי ישראל וביניהם ט באב, וקורא לנו לבטא את החיבור האישי, המשפחתי והקהילתי שלנו ליום הזה מתוך קשר אישי לנושאים שהמועד מזמן לנו מהאירוע ההיסטורי ומהזיכרון הלאומי.

 

מכאן עולה השאלה האם הנרטיב הישראלי הקיים תואם את מה שחשוב לנו כחילונים הומניסטים לזכור ולציין במועד הזה, או שמא מוטב להביא קול ייחודי לחיבור שלנו מתוך המקורות המקראיים, המדרשים והכתבים ההיסטוריים בזיקה אקטואלית רלוונטית לימינו, זה בהחלט אתגר שכדאי להתמודד אתו.