מהם מושגי מפתח

ומה תפקידם בדיאלוג?

”משמעות של מושג“ הוא התפקיד שאנו מטילים על מילה בשיח מסוים. כדי שנוכל לקדם שיח גם אם יש בו מחלוקת עלינו לברר כיצד אנחנו מגדירים את המושגים המרכיבים אותו. בכדי שנוכל להסכים על שפה משותפת.

אותו מושג יתפקד כציון מציאות מסוימת בשיח אנשים חופשיים מדת ובשיח יהודים דתיים. למרות שבשני המקרים תתכן הגדרת מושג בסיסי כמו "היהדות" כשונה מאוד ייתכן כי אנשים חופשיים מדת תופסים את היהדות כתרבות ויהודים דתיים תופסים את היהדות כדת.

בעיון בהגדרת מושגי המפתח להלן, תוכלו להכיר את התמורה שחלה במושגים המאפיינים את תרבות העם היהודי. תוכלו להכיר את הנחות היסוד העומדות בבסיס תפיסה חילונית מחויבת לערכים הומניסטים ולעתיד יהודי.

בכדי שנוכל ליצור שפה משותפת ובעזרתה לנהל דיאלוג פורה, גם אם יש בו מחלוקת. נחוץ להגדיר מושגי מפתח. כגון: מהי יהדות? מה זו חילוניות? מיהו יהודי? מהם ערכים הומניסטים? ועוד.

כאן תוכלו למצוא מגוון תשובות חילוניות לשאלות אלה ולרבות אחרות.

מהי תפיסת היהדות לאור אמונות יהודים חילונים-הומניסטים?

כדי להבין תפיסה זו אנו מביאים לכם ולכן מילון מושגים, ע"פ ספרו של פרופ' יעקב מלכין "יהדות ללא אל? יהדות כתרבות, תנ"ך כספרות" כתר הוצאת ספרים והוצאת יהדות חופשית, 2003.

פרופ' יעקב מלכין מציע הגדרות – תיאור התפקיד והמשמעות – של מושגים, כפי שרבים מהיהודים החילוניים מבינים אותם, בהשתתפם בדיון על יהדותם. הגדרות מעין אלה עשויות למלא תפקיד חיוני בכל הידברות המבוססת על הסכמה ביחס למובנם של מושגי המפתח, גם אם היא הידברות בין צדדים החלוקים זה על זה בדעותיהם.

"להגדיר" משמעותו גם להגביל, לשים גדר סביב מובנה של המילה, ולהוציא מגדר זו את המובנים שאין אנו מתכוונים להם. כל הגדרה מייצגת הנחות מוקדמות, התואמות אמונות ביחס לעניין הנידון. הגדרת היהדות כתרבות למשל, מבטאת אמונה מנוגדת להגדרת היהדות כדת בלבד, כיון שהיא מרחיבה את גדר המשמעות של המושג יהדות. דת יהודית היא לא רק מכלול הלכות ומצוות, אלא מכלול יצירות ותופעות ומנהגים יהודיים – דתיים ולא דתיים – המהווים יחד את הסביבה הרוחנית בה גדלים ומתחנכים אנשים בעם היהודי.

מילון מושגים ל׳-ת׳

"מלחמת תרבות"


מלחמת תרבות ביהדות היא מאבק בין זרמים בעם היהודי, בעלי אמונות שונות או מנוגדות. מנהיגי זרמים אלה שואפים בדרך כלל, להקנות את עיקרי ואופני החיים היהודיים שלהם לחברי הזרמים האחרים ביהדות. גורמים אידיאולוגיים, דתיים, כלכליים ופוליטיים, מניעים את ההתנגשויות בין הזרמים המנוגדים אלה לאלה בתרבות, בחברה ובמדינה היהודית, התנגשויות המהוות את "מלחמת התרבות" שבה. השוני בין הזרמים ביהדות מתבטא לעתים לא רק בשוני בין אורחות חייהם של חברי הזרמים הנאבקים ביניהם. הוא שונה בדרי פולחן וטקסי חג, בעמדות אידיאולוגיות כלפי ההיסטוריה היהודית ובתפישת האלוהים ותפרידו בחיים האנושיים. הוא שונה בהכרה במציאות או באי מציאות העולם הבא והחיים שלאחר המוות, בתפקידי המדינה היהודית ובפתיחות להשפעות העמים. הוא שונה גם בהשקפה על עתיד העם ותפקיד המשיח, בגישה להלכה ובהצדקה לקיבועה או לתמורות שי לחולל בה. יתרה מזו, הוא גם שונה ביחס למצוות ולהלכה - באיזה מידה הם עליונים על חוקי המדינה הדמוקרטית. הוא שונה לעתים אפילו בלבוש ובשפת הדיבור (כגון השוני בין זרמי החרדים לשאר הזרמים ביהדות). מלחמות תרבות השתלבו בתולדות העם היהודי מאז היווסדו. כיון שהיהדות היא מטבעה תרבות בה רווחת האמונה בהיסטוריה לאומית משותפת, בצד מגוון אמונות שונות או מתנגשות, אין מלחמות התרבות מסכנות את אחדותו של העם היהודי. הן מסכנות את אחדותו רק במקרים נדירים כשהן הופכות אלימות ומתדרדרות למלחמות אזרחים. ברוב שנותיה של ההיסטריה היהודית, נמשכו מלחמות התרבות ללא אלימות. קהילות יהודיות אשר חברו לזרמים השונים, חיו בנפרד זו מזו, לעתים באותו יישוב עצמו. המעבר משלטון מרכזי של הממסד הדתי-כהני והסנהדרין, לביזור קיצוני בפזורה היהודית ולעצמאות הקהילות, רבניהן ומנהיגיהן, אפשר בעבר ומאפשר גם בימינו, רב-קיום בשלום של הזרמים השונים המנהלים מלחמת תרבות ביניהם. בעלי אמונות המנוגדות באורח קיצוני אלה לאלה, כמו קהילות החרדים, החילוניים, הרפורמים והקונסרבטיבים בארה"ב, חיים בנפרד ואינם מתחככים או מתנגשים אלה באלה, כיון שאין להם אינטרסים המחייבים את המפגש ביניהם. במדינת ישראל מתרבים האינטרסים המשותפים והמנוגדים של בני הזרמים השונים, והחיכוך ביניהם גדל. ניגודי האמונות והעמדות בין מנהיגי הזרמים השונים וחבריהם, משפיעים על המפגש המתמיד ביניהם במוסדות המחוקקים, במוסדות המבצעים של המדינה, בשלטון המקומי ובמערכת המשפט. על כן מחריפה בישראל מלחמת התרבות בין המיעוט הדתי לבין הרוב החילוני. היא לובשת צורה של מאבן בין מפלגות, כשחלק מהזרמים הדתיים מיוצגים על ידי מפלגות פוליטיות. אלה מצייתים לפסיקת רבנים שהם בלתי נבחרים, אך יכולים להשפיע על החלטות הכנסת והממשלה באמצעות הממונים על ידיהם. התפרצויות אלימות בודדות בהפגנות, בהשחתת רכוש, בהתנפלות אלימה על יחידים, מבטאות בישראל את גודל הניגודים והפער הבלתי מגושר בין האמונות הרווחות בזרמים המתנגשים ביהדותה. מה ביסוד מלחמת התרבות בישראל? מחלוקת בין רוב האוכלוסייה היהודית והאחרת, בעליונות חוקי הדמוקרטיה על כל הלכה דתית, לבין נציגי הדתיים המאמינים בעליונות חוקי ההלכה על הדמוקרטיה, או בעליונות ההלכה על כל רשויות החוק והמשפט של הדמוקרטיה הישראלית. ממחלוקת זו נגזרות שאר המחלוקות בין דתיים לחילוניים בישראל, כגון המחלוקת בגבר עליונות הערכים ההומניסטיים על מצוות ההלכה, המחלוקת על קיפוח או שוויון מלא בין נשים לגברים, המחלוקת על החינוך ההומניסטי היהודי, על חוק השבות, חוקי הגיור, הגדרת היהודיות, מעמד וזכויות בתי הדין הרבניים והרכבם (הכללת נשים ונציגי כל הזרמים ביהדות הדתית והחילונית), חובת הגיוס לצבא ההגנה על אזרחי המדינה, חובת הציות לרב או למפקד בצבא, כפיית חוקי שבת וחוקים דתיים אחרים על חילוניים וכד'. בזיכרון הלאומי הקולקטיבי, מלוות מלחמות תרבות את תולדות היהדות מאז ייסודה בהר סיני. מאז התנחלות שבטי העם היהודי בארץ ישראל, החלה ביהדות מלחמת תרבות בין יהודים מונותאיסטים ליהודים פוליתאיסטים, שעבדו גם את הבעל, העשתורת והמולך. מלחמות תרבות נמשכו בעידן ההלניסטי, בין היהדות שנפתחה להשפעות המערב לבין זו שהסתגרה מפניהן, בין המאמינים בבלעדיות העולם הזה לבין המאמינים בחיים שלאחר המוות ובעולם הבא, בין הכיתות הרבות והשונות שהתפתחו בתוך האוכלוסייה היהודית, שהלכה וגדלה בארץ ישראל ובתפוצה. מלחמות התרבות לבשו צורות חדשות ומגוונות בימי הביניים. ביטוייהן האלימים נתמעטו כיון שיהודים היו פזורים בקהילות קטנות וחסרות אמצעי מלחמה. מלחמות תרבות לא אלימות התנהלו בין רציונליסטים למיסטיקנים, בין יהודים משיחיים למתנגדיהם. אך גם במלחמות תרבות אלה היו מדי פעם התפרצויות אלימות, כהעלאת ספרי הרמב"ם באש ברחובות "פריש" (כבעדות החסיד מוורונה במאה ה-13). בתקופת הרנסאנס וההשכלה גדלים הפערים בין הזרמים ביהדות. במערב מתחזקות מגמות הפתיחות לתרבות העמים, להגותם ולרציונליזם המדריך אותה, במזרח אירופה מופיעה החסידות המפיצה את הקבלה והמיסטיציזם ביהדות הדתית. מלחמות התרבות בין חסידים למתנגדים, בין חרדים למשכילים, הולכות וגדלות ומגיעות לשיאן עם התפתחות תהליכי החילון והתנועות הלאומיות הציוניות והאנטי ציוניות במאה ה-20. מלחמות התרבות אינן מבטלות את אחדות העם היהודי, הבאה לביטוי בהרגשת ההזדהות של יהודים עם יהודים אחרים בפזורה, ובהרגשת הזהות הלאומית המתבססת על זיקה לעבר משותף. רק לעתים רחוקות מתדרדרות מלחמות התרבות למעשי אלימות, והנורא שבהם = רצח ראש הממשלה יצחק רבין. במאה ה-20 היו רק התפרצויות אלימות מעטות שנבעו ממלחמות התרבות. דוגמאות לכך היו: מהומות קנאי "עברי דבר עברית" בקולנוע מוגרבי בתל-אביב הצעירה, כשהציגו בו סרטים באידיש. הוצאת דיבה והסתה של חרדים, שהביאו למאסר אליעזר בן יהודה בבית סוהר תורכי על תפקידו בהחייאת העברית כשפת דיבור ויצירה, פגיעה בגופן של נערות צעירות בירושלים על ידי חרדים שלבושן לא נראה להם, הפגנות ופגיעה בגוף וברכוש שפגעו חרדים בעת הפגנות השבת בירושלים ופגיעות ברכוש שפגעו חילוניים בבתי ספר דתיים, שהוקמו בניגוד לחוק במרכז שכונות חילוניות. ברוב המקומות וברוב שנות מלחמות התרבות ביהדות, מאז עידן ההשכלה והחסידות ועד ימינו, התנהלו המאבקים בין הזרמים השונים במישור האידאי ובניסיונות לכבוש עמדות כח בקהילה, בחברה או במדינה. התנגשויות אלימות בין הזרמים היא נדירות וקצרות, בהשוואה למלחמות האזרחים ההמוניות, ההרסניות והארוכות, שנבעו גם הן ממלחמות תרבות ודת, במדינות אירופה. עם הקמת מדינת ישראל, כשהכח והמשאבים של המדינה עברו לרשות ממשלות יהודיות, הוחרפה בהדרגה מלחמת התרבות בין הזרמים הדתיים והחילוניים. היא נטשת עתה על עמדות כח ועל משאבים כלכליים וכספיים. כיון שביסוד מלחמת התרבות בישראל מונח הניגוד בין ההשקפה כי ההלכה עליונה על הדמוקרטיה לבין ההשקפה כי הדמוקרטיה והערכים ההומניסטיים מכריעים כל פסיקה הלכתית המנוגדת להם, אין סיכוי לפשרה בין העמדות העקרוניות של הצדדים הניצים. הסיכוי שנותר הוא הידברות בחתירה לרב-קיום בשלום של כל המקבלים על עצמם את עול פסיקות הרוב של משטר הדמוקרטיה הישראלית, תוך טיפוח מירב האוטונומיה החינוכית והתרבותית בתוך כל אחד מהזרמים, זאת בתנאי שכולם כאחד יקבלו על עצמם למלא את חובותיהם לחברה ולצייד את תלמידיהם בידע על ערכי הדמוקרטיה ובמיומנויות הדרושות לפעילות יוצרת בכלכלה ובחברה בימינו.




מקורות היהדות


בהיות היהדות תרבות מתפתחת ומשתנה בכל עידן, מצויים מקורותיה ביצירות המייצגות את כל העידנים, הזרמים והתנועות בעם היהודי. בהתפתחותה של התרבות היהודית ממשיכות לפעול יצירות שנוצרו לפני מאות שנים, בצד יצירות שנוצרו בהווה. על מנת להתוודע אל מקורות היהדות יש לצאת מ"ארון הספרים היהודי", שם שהפך כינוי לספרות התלמוד והמדרש, המתיימרת לייצג את עיקרה של היהדות. מקורותיה החדשים והעתיקים של היהדות כוללים את כל היצירות המייצגות את התרבות היהודית בכל מדיום שבו נוצרו. יצירות אלה התפתחו בספרות ובהגות, בפרסקות ובמוזאיקות בבתי כנסת עתיקים, בציור ובפיסול עוד בימי שלושת הבתים הראשונים ליהוה, ומהתקופה ההלניסטית ועד ימינו, במוסיקה ובתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה. במאה ה-20 התעשרה תרבות העם היהודי ביותר יצירות מאשר בכל שלושת אלפים השנים שקדמו לה בתולדותיו. עושר זה מתבטא במגוון היצירות שנוצרו בתרבות העם היהודי בשפות השונות וביהדויות העדות השונות, ובכמות היצירות המצויות בידינו. נקודת המוצא בחינוך היהודי בכל יהדות היא ההתוודעות למנהגים, לערכים וליצירות הספרות והאמנות, הרווחות ומייצגות את תרבותה בהווה. באמצעותם מתוודע החניך לתרבות היהודית בה הוא מתחנך. עם התבגרו, ובמידה שניתנת לו ההזדמנות והחירות לעשות זאת, עשוי החניך בכל אחד מזרמי היהדות להתוודע לזרמים אחרים ביהדות ולתרבויות אחרות. על היהדות החופשית מדת ההלכה לנהוג באותה דרך. בכל פרקי הלימוד ובכל הנושאים יש לבחור ממקורות היהדות שנוצרו בה במשך מאתיים השנים האחרונות. מקורות אלה יהוו נקודות מוצא להתוודעותו של הלומד לתרבות החברה החילונית בה הוא חי, ולדרך שהיא מאירה את מקורות היהדות בזרמים ובעידנים האחרים הפועלים ומשפיעים על יהדות ימינו.




ערכים הומניסטיים


ערכים הם אמות מידה להערכה ולהעדפה של התנהגויות וחוקים. מכאן שייתכנו ערכים הומניסטיים וערכים אני הומניסטיים. ערכים הומניסטיים הם ערכים תואמים את ערכי העל של הלל: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך", ושל קנט: לא תראו באדם אמצעי אלא מטרה לעצמו, לא תראו כלל כמוסרי אלא אם כן הוא חל על כל בני האדם. שלושה עיקרים אלה הם ערכיֹ-על (לפיהם מוערכים ומועדפים ערכים אחרים) והם תואמים זה לזה. ערכים הומניסטיים כוללים על כן עקרונות שוויון בין המינים והעמים, עקרונות חירות הביטוי והאוטונומיה של היחיד, עקרונות חובת היחיד כלפי החברה וזכויות האדם בכל חברה, עקרונות חובות החברה כלפי היחיד, ועקרונות הדמוקרטיה כצורת שלטון עדיפה על כל חלופותיה. קנה המידה להערכה ולהעדפה של ערכים הוא תהליך ההומניזציה עצמו – כיון שרק ערכים המסייעים להומניזציה ראויים להערכה מעדיפה, ומה שגורם לדה-הומניזציה ראוי לפסילה. הומניזם הוא אמונה בערכים הומניסטיים ובסמכות בני אדם לקבוע ערכים וכללים למען הבטח זכויות כל בני האדם ויצירת תנאים חברתיים וחינוכיים להומניזציה של היחיד.




ערכים יהודיים


הם ערכים כלל אנושיים בלבושם היהודי, כמו ערך-על של הלל שהוא לדעות עיקר "כל התורה כולה". משמעם של ערכים אלה הוא עיקרו של המכנה המשותף לדיברות משה, להעדפת הנביאים את הצדק הסוציאלי על חובות הפולחן והתפילה, למחאת אברהם נגד אי הצדק שבעונשים הקולקטיביים ולמחאת איוב נגד המייחסים חטא לכל מי שפוקד אותו אסון, ומייחסים צדק לאלוהים גם כשהוא עושה קנוניה עם השטן ומביא שואה על חפים מפשע, כמו השואה שהביאה את הסכמת אלוהים והשטן לפגוע באיוב, בילדיו ובילדי ילדיו. ערכים הומניסטיים כלל אנושיים, המסייעים להומניזציה ולאיכות החיים, משותפים לבני עמים רבים, כמו ליהודים דתיים וחילוניים. ערכים אנטי הומניסטיים, המסייעים לדה-הומניזציה, עשויים גם הם להיות ערכים של יהודים דתיים וחילוניים. המורשת ההיסטורית והספרותית היהודית הניחה בסיס לערכי חירות, שוויון וצדק בהעמידה במרכזה את אפוס השחרור מהעבדות במצרים כסיפור ייסודו של העם היהודי, וכנימוק עיקרי לחוקי הצדק והמשפט. (כגון: "וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו... כאזרח מכה יהיה... ואהבתך לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים" ככתוב בויקרא י"ט). אריך פרום, הרואה בהומניזם שאיפה לאחדות המין האנושי ולחירות האדם, רואה במיתוס יציאת מצרים ובמרכזיותו בתרבות הם היהודי, יסוד למערכת הערכים ההומניסטיים ביהדות. הערכים היהודיים ההומניסטיים מתנגשים בערכים יהודיים אנטי הומניסטיים וגזעניים, ערכים לפיהם מותרת התנשאות יהודים על בני עמים אחרים, מותרת התנשאות המין הגברי על הנשי, או ערכים המעניקים ליהודים זכות לגרש מאדמתם או לרצוח אוכלוסייה של עם מנוצח, כמתואר בספר יהושע ובהצהרת כוונות של מפלגות פוליטיות יהודיות, חילוניות ודתיות, בימינו. ערכים אנטי הומניסטיים הדריכו רציחה המונית של מתפללים בקבר האבות והאימהות של האומה היהודית, על ידי הרופא הרוצח מקרית ארבע, ואת הפיכתו לקדוש נערץ על ידי רבנים ואחרים. אותם ערכים הדריכו רבנים להוציא דין רודף על ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ועודדו בכך את רצח ראש הממשלה של המדינה היהודית על ידי רוצח יהודי דתי משום שקידם את תהליך השלום.




עם בחירה


העם היהודי הוא "עם בחירה" במובן: העם שחבריו בוחרים בו את האופן שבו הם מממשים את יהודיותם ויהדותם, את הזרם בו הם חיים ואת מבחר היצירות המייצגות לדעתם את תרבות העם היהודי. במאה ה-20 בחר רוב העם היהודי, שהתרכז באירופה ובאמריקות, לעבור מזרם היהדות החרדית לזרם היהדות החופשית מדת ההלכה, ומיד עמד בפני ברירות בחירה חדשות בין הזרמים שביהדות זאת. רוב העם היהודי שהתרכז בישראל, בחר גם הוא ביהדות החופשית מדת ההלכה ובתרבות העברית החדשה שהתפתחה בה. מיעוטים זעירים בעם היהודי בישראל בחרו וממשיכים לבחור, לחיות בתרבות היהודית החרדית המזרח אירופאית – לדבר אידיש, להתלבש בלבושי ימי הביניים של אצילים פולניים, אשר נתקדשו בעיניהם כבגדים יהודיים, ללמוד רק לימודי תלמוד ולהתעלם מתרבות המאה ה-20 ככל האפשר. האמונה הדתית כי העם היהודי הוא עם בחירה במובן "עם נבחר" על ידי אלוהי היקום, ועל כן עליון על עמים אחרים, מסוכנת לשפיות ולהומניזציה של חניכיה, כמו כל אמונה הגורמת לדה-הומניזציה של הזולת הלא יהודי המהווה את האנושות כולה. הקנאות הדתית והפוליטית נלווית לתפישה זו של "עם נבחר" על ידי האלוהי היקום כולו, שנבחר להיות גורם הגאולה של העולם. ריבוי היהדויות ביהדות וריבוי הזרמים ביהדויות אלה, מעמידים כל יהודי בפני הברירה לחיות באחת מהן, לעוזבה ולהצטרף לאחרת, או ליצור לו דרך משלו למימוש יהודיות. כיון שרוב היהודים בעולם ובישראל בחרו לחיות ביהדות החופשית מדת ההלכה, השתחררו רובם מהמושג המטעה והמסוכן של "עם נבחר" והחלו מאמינים בחופש הבחירה שלהם בחייהם כיהודים ובזרם היהודי בו יחנכו את ילדיהם. רוב ההורים היהודים בישראל (שני שלישים) בחרו לשלוח את ילדיהם לבתי ספר לא דתיים ובחרו בכך את הזרם ביהדות בו הם מבקשים לחנך את ילדיהם. רוב ההורים היהודים בתפוצה – דתיים השייכים לבתי כנסת של זרמי הרוב ביהדות וחילוניים שאינם שייכים לבית כנסת – בחרו לחנך את ילדיהם מחוץ ליהדות, בבתי ספר לא יהודיים שאין מלמדים בהם את תרבותו של העם היהודי, כולל ספרותו הקלסית שבתנ"ך. חלק מההורים היהודים בתפוצה (כשליש) בחרו אמנם לשלוח את ילדיהם (עד גיל 13) למספר שעות בשבוע ללימודים יהודיים בבית הכנס, אך ברוב המקרים לא כללו לימודים אלה התוודעות לתרבות היהודית החיה והמתפתחת והסתפקו בלימוד מספר טקסטים תנ"כיים או כאלה הקשורים בתפילה ומספר מלים בשפה העברית. בחירה זו גרמה לרוב היהודים הגדלים בתפוצה, להכיר את תרבות העם של המדינה בה הם חיים (כגון התרבות האנגלית, הצרפתית, האמריקנית) מבלי שיכירו את תרבות העם היהודי – הדתית או החילונית. יהודים המבקשים להתבולל ולהתעלם מיהודיותם, מצבעים גם הם אקט של בחירה. כל עוד הם יודעים כי הם יהודים ומודעים לכך שהסביבה רואה בהם יהודים, הם נאלצים לבחור את האופן שבו יחיו חיים יהודיים או יתעלמו מיהודיותם ויכחישו או יסתירו אותה מסביבתם ומילדיהם, כפי שעשו הורים רבים באירופה אחרי השואה, וכפי שעושים בדיעבד הורים רבים במערב בדור שני או שלישי של משפחות מעורבות – יהודיות ולא יהודיות. בין המתבוללים, ואפילו בין הממירים את דתם היהודית בדת נוצרית, יש כאלה הבוחרים לשמור על מנהגים ומסורות מסוימים, הקושרים אותם לעברם היהודי, כפי שעשו רבים מהקונוורסוס היהודיים, אנשים שהמירו את דתם היהודית בנוצרית בספרד, הקרויים גם "אנוסים" אף שברוב המקרים היתה להם האפשרות לבחור בין הגירה להמרת דתם. משבחרו לקבל את הדת הנוצרית, נפתחו בפניהם מסלולי קריירה במגוון מקצועות, אשר הוליכו רבים מהם לצמרת השלטון והאינקוויזיציה הקתולית, עד שעוררו עליהם את קנאתם וקנאותם של "הנוצרים בדם" שבחלו ב"נוצרים החדשים" וייסדו בכך את הגזענות באירופה. יהודים רבים במערב אירופה במאה ה-19, כהיינה ומאהלר – המירו את דתם לנוצרית כיון שהמרת הדת הייתה התנאי לקבלת דוקטורט או לקבלת משרה גבוהה בממסד התרבותי במערב אירופה, גם אחרי האמנסיפציה. בישראל מודעים יהודים ליהודיותם כזהותם הלאומית, הלשונית, התרבותית, החברתית והפוליטית. אין הם עומדים בפני הברירה לבחור בין יהודיות לבין התבוללות. היחידים שהם יכולים להתבולל בתוכם הם יהודים אחרים. אך גם בישראל חייבים יהודים בבחירה: בחירת אחד מזרמי היהדות הישראלית בו הם מממשים את יהודיותם על ידי בחירת בית הספר לילדיהם, בחירת אורח חיים, דתי או חופשי ובחירת המענה לשאלה "מי הוא יהודי", הקובע את היחס לחוק השבות ומשתתף בעיצוב אופייה של המדינה היהודית.




ערכים לעומת מצוות


על החינוך ההומניסטי היהודי להפנים "ערכים יהודיים" הומניסטיים, הזהים לערכים הומניסטיים כלל אנושיים, ולחסן מפני ערכים יהודיים אנטי הומניסטיים, לאומנים ושוביניסטיים. "חוק" או "מצווה" נבדלים מטבע בריאת מ"ערך" – כיון שחוק הוא ציווי המתיר, אוסר או מחייב התנהגות מסוימת, ואילו "ערך" הוא אמת מידה להערכה ולהעדפה של חוקים, מצוות, הלכות והתנהגויות. ערכים מעוצבים באמונה הומניסטית או אנטי הומניסטית. חוקים ומצוות הם ציוויים של מחוקק שליט או של פסיקת רוב, אותם חוקקו בני אדם בנסיבות מסוימות, ואשר עליהם להיבחן מחדש עם כל תמורה בנסיבות ובאמונות. מצוות הקרבת קרבנות למשל, נחקקו, לדעת הרמב"ם, בימים שבהם העם היהודי היה עובד אלים רבים של עמים אחרים שהאמינו כי יש להזין את האלים ולהעניק להם את ניחוח הבשר השרוף. מצוות אלה המשיכו להתקיים, לדעתו של הרמב"ם, גם אחרי המהפך הדתי של משה, רק מפני שקשה להפסיק בבת אחת מנהג כלשהו, אפילו הוא מבוסס על אמונה שהופרכה. רק בהדרגה אפשר היה להפסיק את המנהג חסר המשמעות הזה מבחינתם של מאמינים באלוהים חסר גוף או צורה או איברים או צורך או רצון, שישחטו וישרפו למענו יצורים חיים. בדונו בסוגיה זו מביא הרמב"ם דוגמה המאירה את השקפתו על המצוות: אילו באו לבני ישראל, מיד עם מתן תורת משה, והיו אומרים להם להפסיק להקריב קרבנות, היו נדהמים כמו יהודים בימינו לו הציעו להם לפתע להפסיק להתפלל ולשמור את מצוות ההלכה. גישה זו של הרמב"ם מדגישה את ההבדל בין ערכים למצוות. ערכים נובעים מאמונה של האדם בעל התבונה והאינטואיציה. למצוות המחוקקים האנושיים (המתיימרים לעתים, ביומרת שווא לדבר בשם האלוהים), יש לציית כל עוד המנהג או החוק הדמוקרטי מחייבים זאת. מצוות ההלכה של רשויות הדת, כמו חוקים של המדינה, אינם יכולים להיחשב לערכים או ל"ערכים יהודיים". העדפת מצוות על ערכים היא ויתור על עיקרה ההומניסטי של התורה היהודית כולה, כפי שראה אותה הלל. זאת כיון שהמציית למצוות המנוגדות לערכים ממשיך למשל להעליב בתפילותיו את המחצית הנשים של המין האנושי ושל העם היהודי בכלל זה, כשהוא מברך בתפילותיו יום-יום את אלוהים על שלא עשה אותה אישה. המקפח נשים, בהתאם למסורות מקודשות בעיניו ובהתאם להלכה, בחוקי גירושים, נישואים ובחירות לדיינים, לרבנים ולמנהיגי קהילות, מתנהג בצורה המנוגדת לערכים היהודיים הזהים עם ערכים הומניסטיים כלל אנושיים של שוויון כל בני האדם – זכר ונקבה כאחד. המַגלֶה ל"עזרת נשים", הרחוקה מהגברים ומספר התורה (אף ש"העזרה" בבית מקדש בירושלים הייתה חצר פנימית בה עמדו גברים ונשים כאחד), נוהג לפי כללי השוביניזם הגברי, בניגוד לערכים וללא הגיון הלכתי. הרי אם הכוונה רק להפריד גברים מנשים מחשש ל"טומאתן" בימי הווסת, מדוע לא ישבו הגברים במה שמכונה היום "עזרת נשים" ויניחו לנשים לעמוד סמוך לספר התורה ולבימת החזן? האמונה הרווחת בקרב החופשיים מדת ההלכה כי הערכים עליונים על מצוות ההלכה, מנוגדת קוטבית לאמונה הרווחת בקרב יהדויות דת ההלכה. בהשקפת עולמם מצוות הלכה עליונות על הערכים ההומניסטיים, כולל אלה שאומצו על ידי היהדות. ניגוד זה בין האמונות בעליונות הערכים לבין האמונות בעליונות המצוות הוא יסוד הפער הבלתי מגושר בין היהדות החילונית לבין היהדות הדתית. פער בין הדמוקרטיה, שחוקיה ומשפטיה נבחנים בבית דין גבוה של צדק השופט לפי הערכים ההומניסטיים, לבין היהדות הדתית-הלכתית, הנוהגת לפי מצוות מקודשות ופסקי דין של רבנים שאינם נבחרים על ידי המערכת הדמוקרטית. על כן טען ישעיהו לייבוביץ, בצדק, כי אינו רואה את עצמו הומניסט כיון שהוא מקדש כל מצווה, אפילו היא גזענית ורצחנית כמצוות רצח עם העמלקים על נשיו וילדיו, גם אם לא יציית לה.




"פלורליזם ביהדות"


הפלורליזם ביהדות מתבטא בריבוי זרמים, אמונות ודעות בכל העידנים של תולדותיה, החל מספרות התלמוד, בפיתוח עקרונות פלורליסטיים המנחים את ההגות והשיח ביהדות ומכירים בלגיטימיות ובתועלת שבמחלוקת המקרבת לאמת, ובוחנת את העמדות המתנגשות, בבחינת "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". הפלורליזם בתרבות העם היהודי בימי המקדש הראשון ליהוה בירושלים והמקדשים ליהוה בבית אל ובדן, מבוטא בספרי התנ"ך המייצגים ומתאים את ריבוי הדתות, האמונות והפולחנים לאלים רבים, אשר רווחו בעם היהודי בו-זמנית. תפישות יהוה כאלוהים מופשט התנגשו בתפישות אלוהי ישראל כעגל הזהב. השקפות על צדקת האלוהים בדברי הנביאים התנגשו בהשקפות מנוגדות – כבסיפורי אברהם, איוב, קהלת. ביהדות, בעידן ההלניסטי, מופיעות תנועות וכיתות עצמאיות שונות אלה מאלה – יהודים הלנים ומתנגדיהם, צדוקים, פרושים, חסידים, איסיים, נוצרים יהודים, קנאים ומתנגדיהם. עם גידול הפזורה בארצות אפריקה, אסיה ואירופה גדל גם הביזור ביהדות. בארץ ישראל נוצרת אופוזיציה לממסד הדתי-כהני של צדוקים, ובימי המקבים שוב פורצות מלחמות אזרחים בין יהודים, המאמצים את תרבות המערב, למתנגדיהם. הממסד הדתי הצדוקי, מתקרב לאורחות החיים של המערב, מאמין בהלכה הכתובה והמקודשת ומתנגד לכל רפורמה ותוספת. האופוזיציה הרפורמית-פרושית, מתנגדת הן למגמותיו ההלניות והן לשמרנותו ומבקשת להמשיך לפתח את הדת היהודית, ההלכה והאמונה באמצעות התורה שבעל-פה. במלחמה אם רומא מתפתחת אופוזיציה גם למפלגות המלחמה – ואישים כיוחנן בן זכאי ותלמידיו והמפקד בצבא היהודית, ההיסטוריון יוסף בן-מתיתיהו, עוברים לצד הרומאי, מברכים את מפקד הצבאות הרומאים וזוכים לחסותו ולהמשך יצירתם היהודית תחת שלטון הרומאים. מפלגות המלחמה מתפצלות, לוחמות זו בזו ומוליכות את הממלכה היהודית להרס. "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" הוא עיקרון תלמודי המסמל את הפיכת הפלורליזם ממאפיין של היהדות לעיקרון מנחה בהגותה. הוא מבטא אמונה כי אין איש יכול לדבר בשם האלוהים, על כן יש להאזין לכל הצדדים במחלוקת, לשמר גם את דעת המיעוט שאולי תהפוך בעתיד לדעת הרוב, המכריע בפסיקה, או להודות שיש מחלוקות בהן אין הכרעה ויש להכריז על תיקו. זהו אחד המושגים המהפכניים בתולדות הדתות והתיאולוגיה. ההלכה מצטיירת לא כחוקה אלא כתהליך, כהליכה בלתי פוסקת אל תגלית האמיתות והצדק. מימי הביניים והרנסנס מתגוון ומתעצם הפלורליזם בריבוי העדות, החיות ביבשות ובתרבויות שונות, נוסף על ריבוי הזרמים ההגותיים והדתיים: הרציונליסטים והמיסטיים, המשיחים, החסידים ומתנגדיהם, המשכילים והמתבוללים, הממירים דתם מרצון או מאונס. בזמן החדש מואץ קצב התפתחות הפלורליזם ביהדות בהתפלגות ליהדות חילונית ודתית ובזרמים הפועלים בכל אחד מהם, בתפוצות ובעדות רחוקות אלה מאלה. בישראל נפגשים בני כל העדות, הגזעים והזרמים ביהדות. הקשר בין פלגי היהדות הפלורליסטית מתהדק בכלל המשטר הדמוקרטי הישראלי, המגביר את תלותם ההדדית של הזרמים והפלגים ביהדות. כל פלג וזרם ביהדות עשוי להשפיע על המדיניות, על הרכב הממשלה, על הכלכלה ועל הביטחון של כלל התושבים במדינת ישראל. אחדות העם מותנית בחוסר אחידותו, בריבוי הדרכים בהן יכול אדם לממש את יהודיות מבלי לנתק עצמו מן היהדות.




פלורליזם אינו רלטיביזם


פלורליזם הוא הכרה בפלורליות, בריבוי של אמונות ודעות, זרמים, אורחות חיים ודת בתרבות העם היהודי. הפלורליזם הוא מאפיין של היהדות למן ייסודה בעידן התנ"כי. הפלורליזם הוא גם עיקרון מנחה ביהדות מימי התלמוד ועיקרון "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". פלורליזם אונו רלטיביזם המייחס ערך שווה לכל אמונה ודעה, לכל עמדה הומניסטית ואנטי הומניסטית. הפלורליזם ביהדות עודד מחלוקת וויכוח בין בעלי דעות שונות המאמינים בעדיפות דעתם על זו של מתנגדיהם, וחותרים להוכיח את צדקת עמדתם בנחרצות ובתוקף, באופן קיצוני ובלתי מהוסס, כפי שנהגו בית הלל ובית שמאי, וכפי שנוהגים מאז ועד היום כל החלוקים ביניהם ביהדות. רלטיביזם בימינו מתבטא בוויתור על אמונה בעדיפות עמדה אחת על האחרת, ויתור על אמונה בערכים מוחלטים בהם תלוי קיומה של החברה. רלטיביזם מחייב סובלנות גם כלפי גזענות ולאומנות. לאומנות וגזענות הן סוגי התנשאות אנוכית, הרואה בלאום או בגזע או בקבוצה מינית או דתית לה שייך הגזען, את הקבוצה שנבחרה להיות עליונה ובעלת זכויות יתר מזכויות בני הקבוצות האחרות בחברה האנושית, כמו הנאצים ה"אריים" או השוביניסטים. הלאומנות והגזענות התגלו כגורמי דה-הומניזציה ופירוק החברה, המונחים על ידי אמונה בערכים המתעלמים מזכויות בני חברתם שאינם בני מינם או לאומיותם או גזעם או דעתם. ערכים גזעניים, כמו ערכים אנטישמיים, הם על כן רעים בהחלט, לא רק באופן יחסי. אין גישה רלטיביסטית היכולה להצדיקם, גם אם הם הופנמו במאמינים בהם על ידי הוריהם ומחנכיהם ומורשת תרבותם. הגזענות והשוביניזם מאיימים על איכות החיים של כל תא משפחתי וקהילתי – כמו תנועת הטליבאן באפגניסטן, החמר-רוז' בקמבודיה או הנאצים בגרמניה. ככל שגזען מדיר עצמו מתרבותם ומחברתם של הפסולים בעיניו, כך מתדלדלים חייו הרוחניים והחווייתיים, וסכנת הפסיכופתיה מאיימת על אנושיותו. הרלטיביזם התרבותי שהרדר החל לפתחו במאה ה-19, בהאמינו כי אין "תרבות נחותה" או עליונה על אחרת, זכה לתחייה בסוף המאה ה-20 בשולי תאוריות המולטיקולטורליזם (רב תרבותיות) והפוסטמודרניזם. אלה הדוגלים בו ומשווים תרבות קניבלית לתרבות של החברה הפתוחה במערב, מוותרים על אמונתם בערכים הומניסטיים כקנה מידה להערכה של הרצוי והפסול, של הרע והטוב. לקיומו של החינוך ההומניסטי חיוני המאבק בגזענות וכל מצדיקיה התאורטיים, על כן הוא חותר לא לפשרה בין דעות ואמונות אלא להידברות בין המחזיקים בהן.




פתיחות היהדות להשפעות תרבויות העמים


היהדות נחשפה והושפעה מתרבויות עמים אחרים בכל תולדותיה. ביצירות ובמאפייני דתה ותרבותה – מאז התנ"ך ועד ימינו – נותרו עקבות ברורים של השפעות תרבויות מסופוטמיה, כנען ופיניקיה, מצרים, יוון, האסלאם, הנצרות, תרבויות הודו ופרס, תרבויות סלביות ותרבויות חילוניות באירופה ובאמריקה. השפעות אלה עודדו, בכל עידן בתולדות היהדות, יצירה יהודית מקורית. בעקבות "ביקורת המקרא" נחשפה המקוריות של היצירות התנ"כיות, תוך השוואה עם יצירת בתרבויות ועל יסוד מיתוסים של עמי המזרח, מהן הושפעו יצירת תנ"כיות מקוריות. כמו כל היצירות בתרבות העולם הושפעו כמובן היצירות התנ"כיות מתרבויות קדומות יותר ומתרבויות השכנים. אך דווקא בהשוואה אליהם בולטת מקוריות הצורה, התוכן והמסר הדתי והאידאי של היצירות בתנ"ך כגון: מקוריות סיפור הבריאה, שהוא מכלול של שתי גרסאות מנוגדות זו לזו. היסודות העלילתיים מהמיתולוגיה המסופוטמית הפוליתאיסטית, המשובצים על ידי היוצרים-העורכים ביצירה המהווה יסוד גם למונותאיזם וגם לאמונה הומניסטית בשוויון בין בני ובנות אדם, שנברא מלכתחילה כזכר ונקבה, כצלם אלוהיו. פתיחות מתמשכת זו להשפעות תרבותיות, מתבטאת בימינו בהתפתחות היהדות בתרבות הישראלית החילונית, המושפעת מכל התרבויות עמן היא באה במגע יומיומי, ויוצרת בו זמנית יצירות מקוריות משלה. צירוף זה של פתיחות להשפעות ומקוריות ביצירה, יצר בעבר הרחוק גשרי תרבות בין היהדות לתרבויות העמים האחרים. הזיכרון הלאומי האצור בתנ"ך מייחס כבר לשלמה המלך גישה פלורליסטית לתרבות בירת הממלכה היהודית. הוא בונה ופותח בירושלים סניפים לכל הדתות והתרבויות של העמים שהכינם, מתחתן בהם והופך את ירושלים לא רק לבירה המונותאיסטית הראשונה בעולם, אלא גם לעיר הרב-דתית הראשונה. (כמובן שאין להוכיח את האותנטיות ההיסטורית של המסופר על שלמה, אך יש משמעות לתיאור מלכותי ולזיכרון הלאומי המייחס לו את כל אלה ורואה בו מלך אידיאלי של תור הזהב בתולדות היהדות). בזכות פתיחותה להשפעות ומקוריות יצירותיה, שמרה היהדות על ההמשכיות והייחוד מתרבויות ומדתות העמים, ובו בזמן על הקשרים עמם. השפעתה של היהדות על דתות ותרבויות כל העמים בתחום ההשפעה של הנצרות והאסלאם, החלה באימפריה הרומית בראשית האלף הראשון לספירה.




קנאות דתית ואידאולוגית


קנאות היא אמונה – דתית או חילונית – המבטלת את האמונה בכל הערכים המוסריים, את ערך יתרון החיים על המוות (כקנאות המתאבדים "למען החירות" במצדה), או את זכותם של בני אדם להחזיק בדעותיהם ולהפיצן, גם אם אין הם מסכימים לדעותיו של הקנאי. דוגמאות לכך הן: אמונת תומכי הרודנים הדתיים באירן ובאפגניסטן, או הרודנים החילוניים בגרמניה הנאצית או ברוסיה הבולשביקית, אשם בגללם נאסרו, הוגלו ונהרגו בני אדם כיון שהיו "כופרים" בעיני הקנאים. "...הִרגו איש אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו... ויפול ביום ההוא כשלושת אלפי איש. ויאמר משה מלאו ידכם היום ליהוה כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליהם היום ברכה". אלה הדברים ששם הסופר התנ"כי בפי משה (שמות ל"ב 27-29) כשהנהיג את מלחמת האזרחים נגד מי שהאמינו כאהרון, כי ניתן לייצג את יהוה-אלוהים בפסל העגל. שלושת אלפים המאמינים בגרסת אהרון לתורת ישראל נהרגו על ידי חיילי משה, האיש שסיפורים אחרים באנתולוגיה התנ"כית מייחסים לו את המונותאיזם המוסרי, הדיברות המביעים כללים אתיים כלל אנושיים, כולל הדיבר לא תרצח. מכאן משתמע כי קנאות רצחנית עשויה להתקיים בנפשם של בני אדם בצד אלים נשגבים – דתיים וחילוניים כאחד. אמונה של הקנאי גורמת לדה-הומניזציה שלו בגלל הדה-הומניזציה של הזולת המתחוללת בתודעתו, כגון דה-הומניזציה שהתחוללה בנפשו של הרופא-הרוצח במערת המכפלה בחרון, שהרג מתפללים בעת תפילתם כאילו אינם בני אדם. דה-הומניזציה מתחוללת בקנאי כשהזולת, שאינו מסכים או אינו נוהג או אינו חי בהתאם לאמונתו, פוסק להיות אנושי בעיניו. תהליכי החילון לא הפחיתו את סכנותיה של הקנאות. מאז המהפכה הצרפתית ועד המהפכה הנאצית והבולשביקית, התגלתה רצחנותה של הקנאות האידאולוגית החילונית, שאינה פחותה מזו של הקנאות הדתית. הצירוף של קנאות פוליטית וקנאות דתית הוא אחד הצירופים המסוכנים ביותר בהיסטוריה – כפי שהראו הקנאים בירושלים כשהביאו לחורבנה בראשית האלף הראשון, וכפי שהראו הקנאים במדינת ישראל שביקשו לגרום להרג המוני של ערבים על הר הבית, ורצחו את ראש ממשלתה היהודי של ישראל – כסמן לכוונותיהם בעתיד. הפיכת הנאמנות למנהיג או לאידיאה דתית או חילונית, לערך עליון, נוטלת מהמאמינים את כושר ההבחנה בין טוב לרע, כאילו החזירה אותם הקנאות לגן עדן של פסיכופטים חסרי מצפון, בושה או רגשות אשם, כאילו לא אכלו עדיין מעץ הדעת טוב ורע. דה-הומניזציה של הקנאי וקרבנותיו היא המכנה המשותף לכל סוגי הקנאות – הדתית, האידיאולוגית, הלאומנית, הגזענית, המעמדית והתרבותית. מי שרוצח רופאי נשים על שהסכימו לבצע הפלה חוקית, דומים מבחינה זו לרוצחי המאמינים כי יהוה מיוצג על ידי פסל העגל. הרוצחים והמטיפים לרצח של ראש ממשלת ישראל, אשר קידם את תהליך השלום וקירבו להשלמתו, דומים מבחינה זו לרוצחים אנטישמים של היהודים באירופה. לרוב מתבטאת הקנאות גם בנאמנות עיוורת למנהיג המתיימר לדבר בשם האלוהים או האידיאה, לעתים היא מחוזקת על ידי הגות "מדעית" (גזענית או מעמדית), המנותקת מערכים מוסריים כלל אנושיים ומכחישה את תוקפו של הכלל הקנטיאני כי רק עיקרי מוסר אוניברסליים, יכולים להיחשב למוסריים.




"רמת תרבות", "רמת הומניות" והשפעתם על איכות החיים


רמת ההומניות והתרבות של האדם עולה ככל שעולה רמת ההגשמה של הפוטנציות האנושיות שלו, בפעילות רוחנית וחווייתית, ברמת הפנמת הערכים ההומניסטיים וברמת המעורבות של האדם בתרבות הלאומית והבינלאומית בה הוא חי. בימינו חשופים רוב בני האדם לתקשורת ולשפע מידע, סמלים ויצירות משותפים לתרבויות שונות, בצד היצירות, האירועים והתופעות המייצגים את התרבות הלאומית בה הם חיים. כאשר בני אדם מקדישים את כל זמנם ומרצם לתחום ההתמחות הצר שלהם – במדעים או בטכנולוגיה או בעסקים – נותרות הפוטנציות הרוחניות שלהם רדומות מחוסר פעילות. ככל שבני אדם מעורבים בפעילות רוחנית ואמנותית המערבת אותם בתרבות וחושפת אותם ליצירה החיה בתרבות עמם וסביבתם, כך מופעלות ומוגשמות יותר פוטנציות רוחניות ונפשיות אלה. עולמם הרוחני מתעשר בחוויות ובאתגרים, בהיכרויות ובנושאי דיון הקושרים אותם אל החברה ממנה מפרידה אותם התמחותם. עליית רמת התרבות משפרת את איכות החיים של בני האדם בקרב המשפה, חוג הידידים והקהילה בה הם חיים. ככל שגדלה מודעותם ליצירות המייצגות את תרבותם, ככל שגדלה מעורבותם בפעילות הרוחניות, החברתיות והחינוכיות – כן מתעשרים ומתגוונים חייהם. כתוצאה מתרבים גורמי וסוגי ההנאה הרגשית והרוחנית, מתעשרת השיחה עם ידידים ובני משפחה ומתגוונים נושאי העניין וגורמי החוויה, כוללה אלה שאינם תלויים בגורמים כלכליים או בריאותיים, כפי שהסביר אריסטו ב"אתיקה לניקומכוס". אריסטו היה הראשון שהצביע על הזיקה של האתיקה לאיכות החיים. בני אדם הנוהגים בעצמם ובזולתם לפי הכללים הנגזרים מערכיהם ההומניסטיים, בני אדם השוקדים על הגשמה מרבית של הפוטנציות הרוחניות, המשפחתיות והחברתיות שלהם, מעשירים את חייהם בפעילות מהנה ומאתגרת גם כשהם דלים בנכסים חומריים. איכות החיים מותנית בפעילות רוחנית וחברתית. זו אפשרית רק כאשר מומחים חורגים מתחום מומחיותם הצר ומשתתפים עם שאר בני החברה בפעילות תרבותית המשותפת לכולם. מעורבות פעילה בחיי היהדות כתרבות חיה ומתפתחת כחלק מתרבויות העמים, מעודדת התעשרות כזאת המעלה את רצת התרבות ואת איכות החיים. ההשכלה, ההופכת את בני האדם מודעים למכלולי תרבותם ולמקורותיה, תאפשר מעורבות פעילה בחיי הרוח של קהילתם.




"תרבות" של עם


אנו משתמשים במושג "תרבות" של קבוצה באנושות, ו"תרבות העם היהודי" בכלל זה, במובן: מכלול ייחודי של אורחות חיים, שפה, יצירות שביסוד המורשת ההיסטורית והרוחנית, חגים וסמלים משותפים, נימוסים ואופני חינוך, יחס לטריטוריה, לעבר משותף, למסורת ולחידושים המתחוללים בה. מכלול תרבות כזה מאפיין ומייחד קהילה, חברה לאומית או קבוצת לאומים. כיון שביהדות קיימות יהדויות רבות הנבדלות אלה מאלה בתרבותן, אנו מבחינים בין "תרבות לאומית" המשותפת לעם, לבין תרבות של עדה (כגון התרבות היהודית התימנית, או התרבות היהודית האמריקנית) או תרבות של זרם בעם – כגון התרבות היהודית החילונית, או התרבות היהודית החרדית. התרבות היהודית הישראלית היא ייחודית בין תרבויות היהדות: בעוד יהדויות התפוצה נבדלות אלה מאלה באופן השתלבותן בתרבות הארץ והעם שבקרבו הן חיות, התרבות היהודית הישראלית מתפתחת כתרבות לאומית עצמאית, המושפעת כמובן מתרבויות המערב והמזרח איך אינה חיה באף אחת מהן. ייחודה של התרבות היהודית הישראלית נובע מתחיית הלשון העברית כשפת דיבור ויצירה ועל ידי מפגש מתפתח בין תרבויות יהודית שתפתחו בעשרות ארצות ותרבויות. לכל תרבות לאומית מערכת זיקות לתרבות של קבוצת עמים, כגון תרבות עמי המערב, תרבויות המזרח הקרוב וכד'. התוודעות לתרבות של עם תכלול התוודעות לתרבות העמים שמהם הושפעה התפתחותה בהווה ובעבר. דת היא רחת מפניה הרבים של תרבות, לעתים השפעתה דומיננטית על כל תחומי הפעילות התרבותית, כמו בתרבות היהודית עד המאה ה-18, ולעתים השפעתה מזערית, כמו ביהדויות המאה ה-20. אנו מבחינים בין "תרבות" ל"ציביליזציה", או במלים של בובר ("פני אדם"): ציביליזציה – עיצוב שכלי של סדר מדעי, מעשי ותועלתי. גישום ומימוש הסדר הזה על ידי משטרים וכלים. קולטורה (תרבות) – תנועת נשמת האדם לשם ביטויה, שאיפתה וניסיונה לקנות צורת מהותה. כנגד תנועה זו כל דבר מצוי אינו אלא חומר לתצורת צורה. יצירותיה – החד פעמי, סמלים הנתפשים כאמת של הנפש. בניגוד לציביליזציה אין לצבור קולטורה, יש ליצור אותה מחדש בכל דור ודור. יצירות הקולטורה אינן אמצעי אלא תכליתן בעצמן, משמעותן העצמית, מונחת בתוך עצמן, ממלאה את החיים. בתרבות נכללות התצורות שבהן מעצב האדם את עצמו בחומרים ובמסורות שניתנים לו על ידי החברה בה הוא חי. ביצירות המופת המייצגות תרבות מסוימת אנו מוצאים ביטוי לבדידות ולייחוד של יוצרן ושל האדם . יצירה ומסורת הן שתי פניה של התרבות – רק לשתיהן יחד יש ערך תרבותי.




תרומת היהדות לתרבות העמים


בחלק העולם שהתאחד לישות מדינית אחת באימפריה הרומית, נתאפשרה התפשטות גרסאות של אמונות היהדות בקרב "יראי יהוה" – מי שקיבלו את עיקרי האמונה של המונותאיזם המוסרי היהודי, אך לא קיבלו על עצמם את עול מצוות ההלכה. בקהילות יראי יהוה שהיו פזורות בצד קהילות יהודיות ברחבי האימפריה הרומית, הייתה נכונות לקבל גרסאות נוצריות של היהדות. גרסת פאול כי החובה להאמין באה במקום החובה לשמור מצוות, אומצה בקלות על ידי הנוטים להאמין במונותאיזם המוסרי, ללא חוברת שמירת מצוות ההלכה. מונותאיזם כזה, על דרישות הצדק, החסד וההבטחה לגאולה, היה לאחת מתרומות היהדות לעמים שאימצוהו באמצעות היהדות הנוצרית. המיתוס החדש, בו הפך ישוע הרבי של חסידים יהודים מנצרת, לבן האלוהים ולקרבן אנושי המכפר על כל החטאים ומושיע את נפשם של כל המאמינים בכך, הקל על תפוצת הדת החדשה שיצר פאול ושבמיתולוגיה שלה התמזגו אלמנטים פוליתאיסטיים רבים. האמונה והדת הנוצרית החדשה, שהייתה מבוססת על כתבי הקודש של היהדות, הפיצה אותם במחוזות שונים של האימפריה הרומאית. משהפכה הנצרות לדת המדינה של האימפריה והופצה ככזאת בשלוש היבשות הגובלות עם הים התיכון, נפוצו גם המוסדות שנוצרו ביהדות: בית הכנסת כניגוד למקדש, השבת והתפילה כתחליף לקרבן והלימוד לשמו של כתבי קודם ופירושיהם. הנצרות שימרה והפיצה לא רק את ספרי הקנון התנ"כי אלא גם יצירות יהודיות אחרות שהוצאו על ידי היהדות הרבנית ממורת היהדות, נשארו מחוצה לה במשך למעלה מאלף וחמש מאות שנה וחזרו אליה רק בימינו, כגון: ספרי הברית החדשה, ה"ספרים החיצוניים", כולל ספרי המקבים, ספרי פילוסופיה כשל פילון האלכסנדרוני, ספרי היסטוריוגרפיה יהודית וספרים הלוחמים באנטישמיות, כשל יוסף בן מתתיהו. השבת הפכה ממוסד ייחודי יהודי למוסד כלל עולמי וביטאה גישה חדשה אל הזמן: זמן אנושי, המחולק לשבועות עבודה המסתיימים ביום מנוחה מחייב, שכלליו שוויוניים ללא תקדים: זכות וחובת המנוחה חלה על כל בני האדם, בעלים ועבדים ושפחות, הורים וילדים, גברים ונשים, כולל נספח הומניטרי ביחס למנוחת בהמות העבודה. שבת יועדה לשחרר את האדם מכל מלאכות פרנסה, על מנת שיתפנה לכל עיסוקי הפנאי, שבהם ינוח מכל עמלו ומלאכות החובה שלו. במשך השנים נערמו איסורי עיסוק ופעולה רבים כל כך בהלכות שבת הדתיות, עד שבימינו אין רוב העם היהודי מציית להם עוד והופך מחדש את השבת לחג מנוחה ועיסוקי פנאי, בידור והנאה.




"לאומיות", זהות והזדהות


לאומיות הוא שם לחברות בעם, לזהותו הלאומית של האדם ולמעורבותו בתרבות עמו. בעוד שהזהות הלאומית היא עובדה שאין היחיד גורם לה בדרך כלל, ההזדהות הלאומית היא מערכת פעילויות חברתיות, רוחניות וחינוכיות הכרוכה בהתוודעות לתרבות הלאום, לבעיותיו ולעמדות הננקטות ביחס לפתרונן. הזדהות לאומית מחייבת התוודעות לדרישות ולחובות בסולידריות עם בני החברה הלאומית, ולהכרת הזכויות הנובעות מחברות בעם. רמת התרבות של האדם מעצבת תכני לאומיותו: מודעותו למעורבותו בחיי התרבות הלאומית והבינלאומית, מודעות ליצירות המייצגות אותן, יכולתו לסייע בחינוך ילדים וילדי הקהילה בה הוא חי בתרבות הלאומית ויכולתו לחנך לערכים המוסריים המאפשרים קיומה של החברה הלאומית והבינלאומית, ולהכרת ביטוייהם במורשת התרבותית של העם. אף שלאומיותו של אדם נקבע על ידי גורמים שאינם תלויים ברצונו היא מהווה פוטנציה ואתגר לפעילות תרבותית, חברתית ופוליטית אשר בידו להגשימה. רבים האמינו כי הלאומיות הולכת ונעלמת כגורם בחיי היחיד והחברה, בגלל מגמות הבינאום של הכלכלה והטכנולוגיה והצורך בקהיליה בינלאומית המתעצמת והוכלת לעומת החלשות המדינות הלאומיות. על אף כל אלה אנו עדים, בסוף המאה ה-20, להתעצמותה של הלאומיות, הן בשאיפה של לאומים קטנים לעצמאות מדינית מרבית, הן בעידוד המודעות למקורות התרבות הלאומית ולייחדה לעומת תרבויות אחרות והן בחינם להזדהות לאומית בחיי התרבות והרוח. בצד ההיחשפות הגוברת לאמצעי התקשורת הבינלאומיים וליצירות הבידור המקובלות על בני הלאומים השוני, מתפתחת בימינו גם הפעילות התרבותית במסגרות לאומיות, תוך חיפוש שורשים ומקורות בתרבות העם. תחיית הלשון העברי ותרבותה בישראל, בה נאספו יהודים מעשרות ארצות ותרביות, המחנכים את ילדיהם להזדהות עם תרבותו של העם היהודי היא אחד הביטויים הבולטים ביותר בתחום ההתעוררות של הלאומיות במאה ה-20. העיסוק בשאלת משמעותה של "הזהות היהודית" של ישראלים או של יהודי התפוצה, היא פן במערכת פעילויות ההזדהות של יהודים עם עמם, בעידן שבו איבדה "היהודיות" את אופיה הדתי, מבחינתם של רוב היהודים בעלי הזהות הלאומית היהודית. המעבר מזהות להזדהות לאומית מותנה במעבר מפסיביות לפעילות תרבותית ולהיחשפות לשפע מגוון של יצירות תרבות יהודית בכל תחומי היצירה בקרב היהדות הישראלית, המקרין ומשפיע על מוקדי יצירה ולימוד ביהדויות התפוצה.





מילון מושגים א׳-כ׳

אחדות העם – מורשת היסטורית אחת ואמונות רבות


ביהדות כתרבות רווחה תמיד ובכל הזרמים האמונה בהיסטוריה לאומית מ שותפת. אמונה זו התפתחה בצד אמונות שונות ומתנגשות בתוך הדת ומחוצה לה. בתרבויות שהתפתחו תחת השפעת הדתות הנוצריות והמוסלמיות, רווחה אמונה דתית אחת בצד אמונות בהיסטוריות לאומיות שונות אלה מאלה. בכל עידן בתולדות היהדות רווחו בה אמונות מנוגדות אלה לאלה ביחס לאלוהים, לבלעדיותו, למהותו, לקיומו; ביחס ליהדות כדת מחייבת או כתרבות מתפתחת; ביחס ליהודיות ולהגדרתה ולתנאים להצטרפות אליה; ביחס למצוות ההלכה ולעליונות הערכים ההומניסטיים על ההלכה; ביחס לפתיחות להשפעות התרבויות והדתות האחרות; ביחס לחינוך היהודי, ליעדיו ולתכניו. ריבוי האמונות והזרמים לא מוטט את האמונה המשותפת של היהודים ביהדויות השונות בהיסטוריה לאומית משותפת, בתנ"ך כבסיס היהדות וכיצירה המהווה תעודה היסטורית עתיקה. האחדות של העם היהודי מתבטאת בנושאי מחלוקת משותפים. כל היהדויות שביהדות מעורבות באותן המחלוקות הרווחות בה. הקשרים ההדוקים בין המתווכחים למתנגשים בנושאי המחלוקת המשותפים, הופכים גם הם להיות מגורמי האחדות בעם היהודי. דוגמאות לכך הן: המחלוקות בישראל על דרכי שמירת השבת, על אופני ותכני החגים, על התנ"ך או התלמוד כיסוד החינוך היהודי, על "מי הוא יהודי" וחוק השבות, כאפליה מתקנת או כביטוי לזכות קדושה על ארץ ישראל, על הזיקה בין דת למדינה, על זכות הרפורמה בהלכה (כדרך חכמי התורה שבעל פה והרפורמים בימינו) או על החופש מכל מצוותיה. המחלוקות בין אמונות בעם היהודי לובשות בישראל אופי פוליטי ומחייבות התייחסות ומעורבות של כל המשתתפים בדמוקרטיה הישראלית, חילוניים ודתיים כאחד. מחלוקות אלה, כמו כל המחלוקות האחרות ביהדות, מחזקות בישראל את החיכוך והמגע בין זרמי היהדות השונים, המעמיקים את המודעות להיות חלק מעם אחד.




"אלוהים" כגיבור ספרותי


אלוהים נוצר ומעוצב על ידי בני אדם ביצירותיהם ובאמונותיהם המשנות את צורתו, מהותו ומשמעותו. בתודעתם וברגשותיהם של המאמינים ביקומו של אלוהים, כישות פעילה בובע או מעבר לאינסופיותו, הוא לרוב לא רק בורא אלא גם מושל, מצווה ומשגיח על בני אדם ומענישם בשריות לבו ובאופן בלתי צפוי. על כן הוא מעורר במאמיניו פחד ורצון לרצותו בקרבנות או בשמירת מצוות. בחיי הרוח של מי שאינו מאמין באלוהים כישות קיימת, בוראת, מושלת או משגיחה, מעוצב ה"אלוהים" כגיבור ספרותי הנוצר על ידי בני האדם, יוצרי הסיפורים המיתולוגיים או היצירות הספרותיות והאמנותיות שעיצבו אלים בצורות שונות והעניקו להם תפקידים שונים בתרבויות השונות. גיבורים ספרותיים אלוהיים אלה חיים ביצירות בצד הגיבורים הספרותיים האחרים, לעתם בצלם אדם או חיה. הספרות היהודית בתנ"ך, ובעקבותיה הדת היהודית על כל זרמיה, רואה את אלוהיה כחסר עבר, ללא עלילת חיים קודמת לזו המתבטאת בסיפורים השונים על בני האדם שהתייחסו לאלוהים בתנ"ך. בניגוד לאלי דתות אחרות, אין לאלוהים בתנ"ך היסטוריה משפחתית וביוגרפיה אישית. גם ביהדות נתפש האלוהים במגוון מושגים ואמונות – בקרב דתיים וחילוניים. הדת היהודית אינה מחייבת אמונה באלוהים מוגדר ומסוים, אם כי נעשו בה ניסיונות רבים (שנדחו על ידי רוב הזרמים) לחקות את הקתוליות על ידי יצירת "אני מאמין" מחייב. משה ראה פעם את פניו ואחוריו של אלוהים, אך בפגישתם הגורלית מול האש שאיננה אוכלת, ראה אותו משה כמופשט מכל צורה ודמות, כ"אהיה אשר אהיה", כיש שיהווה את כל אשר יהיה. ישות שאינה ניתנת להגדרה במונחי הווה, רק במונחים של עתיד, פוטנציה של מה שיתהווה בעולם. (משהו קרוב למניע בלתי מונע של אריסטו, שנתקבל בגרסאות שונות על ידי פילוסופים מוסלמים ונוצרים בימי הביניים, שנקרעו בין "שתי האמיתות": האמת של הדת והאמת של התבונה, כיון שהיו משוכנעים, כאבלאר, שניתן להאמין רק במה שניתן להבין בדרך רציונלית). לעומת תפישת האלוהים של משה, עמדה התפישה של סופר בראשית: אלוהים בצלם אדם המהלך בגנו לרוח היום, מתארח אצל אברהם לארוחה או נאבק כאיש עם יעקב במעבר היבוק. אהרון ורוב העם שעמו, ראוהו כעגל. אליהו ראהו כקולה של הדממה. במיתולוגיה החדשה שהחלה להתפתח מהספרות המיסטית בימי התלמוד ובעיקר בימי הביניים – האל הוא קיסר היושב על כסא מלכותו מוקף שרים ומלאכים, כשכינה. בספרויות הגות כשל הרמב"ם, אלוהים הוא מופשט לא רק מכל מוחש אלא מכל מושג שהאדם מסוגל להשיגו. אלוהי שפינוזה זהה לטבע ובעיני האתאיסטית שהושפעו מהגותו – אין אלוהים קיים אלא בספרות ובהגות העוסקת בו. גם הוגים דתיים כרמב"ם, ראו בסיפורים התנ"כיים בהם מתואר אלוהים בדמותו ובצלמו של האדם, אלגוריות שכל המסופר בהן אינו אלא פרי דמיונם של בני האדם. משמע: אלוהים בסיפורי התנ"ך, לפי השקפה זו, אינו אלא גיבור ספרותי שנוצר על ידי הסופרים שעיצבוהו, כמשל, אשר רק יחיד סגולה כפילוסופים, מסוגלים להבינו. כיון שיצירות ספרות ואמנות מעניקות חיים עצמאיים ל"גיבורים הספרותיים" המעוצבים על ידם, ממשיך אלוהים לחיות כגיבור ספרותי גם בקרב מי שאינו מייחס לו ישות או קיום מחוץ ליצירות אל. ההתייחסות לאלוהים כגיבור הספרות היהודית העתיקה, מאפיינת את אסכולת "תנ"ך כספרות" המתחדשת בימינו (אוארבך, דייצ'ס, קרמוד, אלתר, בלום, מיילס, טלמון, הופמן, פרי ועוד רבים אחרים). גישת אסכולת "תנ"ך כספרות יפה" רואה גם היא את אלוהים כאחד מגיבוריה הספרותיים. יצירות האלוהים על ידי בני האדם בצלמם ובדמותם, הן ביטוי לחתירה האנושית להבנת הנשגב מבינתם, כשם שהן ביטוי למגלומניה של האנושות: שאיפה לדמות את עצמה ולהידמות לכח המסוגל לברוא את הטבע ואת החי שבו, לשלוט בהם או להשמידם. אלוהים לא מת. הוא ממשיך לחיות גם בתודעת ובחוויות המאמינים, כי הוא קיים רק בספרות ובאמנות. בגרפיטי בשנות ה-60, על קיר בפריס, היה כתוב "אלוהים מת – על החתום: ניטשה" ומתחתיו הוסיפו כתובת: "ניטשה מת – על החתום אלוהים".




"אתאיזם הומניסטי" ביהדות


האמונה האתיאיסטית-הומניסטית היא אמונה באדם ההומני כמקור הסמכות והערכים, אשר בנאמנות להם מותנית קיומה של החברה, אפשרות האושר ושיפור איכות החיים של היחיד והתא החברתי. אמונה אתאיסטית רואה באדם את יוצר האלוהים ועל כן אין היא כוללת אמונה בשמירת מצוות, אשר נוצרו גם הן על ידי בני אדם. אמונותיו של האתיאיסט ההומניסטי מחייבות חינוך לביקורתיות ולא לציות, להתחשבות בזולת ולא לחוקים מקודשים הפוגעים בו, להכרת היצירה התרבותית וההגותית הקלאסית המתחדשת מדי דור וחושפת את הפוטנציות הטמונות באנושיות ואת התגשמותן לעינינו. עיקרו של האתאיזם ההומניסטי הוא האמונה באחריות האדם למעשיו ובחירתו לבור את דרכו בהתאם לערכים מוסריים, לעצב את חייו וליצור מציאות רוחנית ביצירותיו התרבותיות, מציאות הכוללת את יצירת האלוהים כגיבור ספרותי. אתאיסטים, כברטראנד ראסל, רואים באמונה באלוהים לא רק אמונה במושג מיותר להסבר היקום, אלא גם אמונה מזיקה המעדיפה את האינטרס האלוהי על האינטרס האנושי. בצד אמונות אתאיסטיות-הומניסטיות, קיימות אמונות אתאיסטיות שהן אנטי הומניסטיות, כשם שקיימות אמונות דתיות הומניסטיות לצד דתיות אנטי הומניסטיות. רבים מהמאמינים היהודים באתאיזם או באגנוסטיות, ממשיכים לקיים חלק ממצוות ההלכה, ללא הצדקה הגיונית או מוסרית אלא מתוך כבוד למסורת ואמונה בכוחה לאחד את העם. רוב האתאיסטים היהודים עושים ברית מילה לילדיהם הזכרים, חלק מהם מקיים טקסי בת ובר מצוות מסורתיים בבית כנסת (גם אם ביקור זה הוא ראשון ואחרון בחייהם), מתחתנים אצל רב וחותמים על התחייבות פיצויי גירושים מגוחכים ב"ככתובה" בארמית שאין הם מבינים את הכתוב בה. כל המעשים האלה אינם עומדים בניגוד לאמונותיהם האתאיסטיות-הומניסטיות, כל עוד הם גורמים להם סיפוק ואינם מזיקים לזולת. המאמינים באלוהים כמצוות ובחובה לציית לו, רואים באתאיסטים "כופרים", אשר לפי דעת כמה מהם חייבים מיתה (כדעת אפלטון והרמב"ם). עוינות זו לאתאיזם מעידה על התפשטותו בימי קדם, הן בחברה היהודית והן בתרבויות העמים בעת העתיקה. תעודות אחרות מעידות על אמונות אתאיסטיות החל באלף השני לפני הספירה. האמונה האתיאיסטית-הומניסטית מחייבת ציות לחוקים דמוקרטיים והתאמתם לערכים מוסריים. המוניסטים אתאיסטים ודתיים, חותרים על כן לביטול תוקפן של מצוות הלכה העומדות בניגוד לעיקרים הומניסטיים, כגון החוקים המקפחים את זכויות המחצית הנשית של האנושות ושל העם, או מצוות והלכות הפוגעות בזכויותיהם ובכבודם של בני מיעוטים, הומוסקסואלים או "פסולי חיתון" לפי ההלכה.




דת


דת היא אחד מאופניה של התרבות: מכלול פולחנים, מצוות הלכה ואמונות. בדת נכללים, בדרך כלל, אמונה באלוהות על-אנושית, הקיימת בטבע או מחוצה לו, ומהווה מקור הסמכות והמצוות – מוסריות ושאינן מוסריות. ברוב הדתות מייחסים לאלוהים כח ענישה ותגמול לפי רצונם או בהתאם להוראות הנשמעות מפי המתיימרים לדבר בשם אל ולייצגו. ברוב הדתות נותנים חברי הקהילות הדתיות אמון בדוברים בשם האלוהים, כאילו הוסמכו על ידם לייצג את האלוהות ולתווך בינה לבין בני האדם, כגון כהנים, רבנים, כמרים, נביאים וכד'. ברוב המקרים מחייבת הדת את חברי קהילותיה לנאמנות למוסדותיה ולמנהיגיה, להחזקתם הכלילית, לציות לכל הוראותיהם ולהגנה עלים ועל סמכותם מפני כל מתנגדיהם. הציות למנהיגי הדת לובש לעתים צורות קיצוניות – כמו הציות לאפיפיור שאינו יכול לטעות, לפי אמונתם של רבים מבני הקהילות הקתוליות, או הציות לרבנים של מנהיגים פוליטיים ושל חברי פרלמנט נבחרים בדמוקרטיה. ציות למנהיג דתי או לרב, שאינו תלוי בשיקול דעתם של הנבחרים על ידי הציבור להיות מחוקקיו בפרלמנט, מבטל את העיקרון הדמוקרטי שבזכותו נבחרו לתפקידם. ברוב המקרים מעודדת הדת רגשי פחד מעונש שלאחר המוות, או פחד מיצורים ומתופעות על-טבעיים ובלתי צפויים, הנוכחים מעבר לעולם הנתפש בחושינו ובתודעתנו. במקביל מעודדות רבו הדתות את חברי קהילותיהן וכיתותיהן להאמין בעליונותם על פני חברי דתות ואמונות אחרות, ועל פני כל מי שאינו דתי לפי גרסתם. במקרים רבים מאמינים אנשים ומנהיגים דתיים, כי יש להם הזכות או החובה לכפות את חוקי דתם גם על מי שאינם דתיים, או על מי שנמנה על בני דתות אחרות, או על מי שאמונתו מנוגדת לאמונתם.




דת יהודית


בדת היהודית זרמים רבים, הממלאים במידות שונות ובאופנים שונים אחר מצוות ההלכה. זרמים אלה מנוגדים ומתנגשים אלה באלה כזרמי הרוב הקונסרבטיבי הרפורמי וזרמי המיעוט האורתודוכסי. המשותף לכל הזרמים בדת היהודית – שמירת מצוות הלכה (לפי גרסאות שונות), השתתפו בתפילות וברכות לאלוהים, לימוד יצירות ספרות יהודית דתית עתיקה, אמונה במורשת היסטורי משותפת האמורה בתנ"ך, וברוב המקרים – חברות או ביקורים בבית כנסת במסגרת הזרם הדתי בו הם חיים. הדת היהודית פעלה כגורם משפיע בתרבות העם היהודי וברוב יצירותיו עד לפני כמאתיים שנה. הדת היהודית מאופיינת בריבוי התמורות שהתחוללו בה בכל עידן בתולדותיה, בריבוי הזרמים והמגמות המנוגדים אלה לאלה, שפעלו בה גם בעבר – מאז זרמי משה ואהרון ועד ימינו. מאז חתימת התנ"ך, המשנה והתלמוד, ניסו רבים לעצב את הדת היהודית כדת אחידה ואחדותית – בהתבסס על מערכת מצוות הלכה קבועה, לפי פסיקות רוב המצויות בתלמוד. ברוב הקהילות הדתיות היהודיות התקבל עיקרון הציות למצוות הלכה ותפילה, אם כי ההבדלים בין הנוסחים המחייבים הם לעתים הבדלים מכריעים בהשפעתם על חיי המאמינים (כגון ההבדל בין התרת הפוליגמיה לאיסורה, גרסאות תפילה, היחס למגיה, היחס לתורה שבעל פה, לשולחן ערוך וגרסאות פירושיו). הדת היהודית כדת מצוות מעשיות, אינה מחייבת להאמין בתופעה אלוהית מוגדרת. במאות ה-17 וה-18 התחוללו תמורות מהפכניות ביהדות ובדתה, עם הופעת גורמי שינוי רדיקלי והם: התפשטות הקבלה והמשיחיות, שפינוזה והפילוסופיה היהודית, החסידות והמתנגדות, הרפורמה, הניאו-אורתודוכסיה, ההשכלה, הקונסרבטיבים המתונים, השמרנות הקנאית והאנטי ציונית, התנועות החילוניות הלאומיות והתנועות הדתיות הציוניות. על רקע תמורות אלה הצטמצמה השפעת דת ההכלה היהודית הקבועה במסורת מקודשת. במאה ה-19, ובעקבות האמנסיפציה והאוטואמנסיפציה הרוחנית, גברו תהליכי החילון בעם היהודי, כמו ברוב עמי אירופה. תנועות ההגירה ההמונית והתפוררות העיירות בסוף המאה ה-19, וריכוזי האוכלוסייה היהודית בערי הבירה של התרבות המערבית, שינו את פני הדת והאיצו את תהליכי החילון ביהדות. הדת היהודית ומצוות ההלכה עברו שינויים מרחיקי לכת ברוב הקהילות הדתיות בתפוצה המערבית. ברוב הקהילות בוטלה עזרת הנשים, בחלקן הופיעו נשים בתפקידי רב וחזן, פוסק ודיין, שינויים חלו בנוסחי תפילות ופולחן. חברי רוב הקהילות הדתיות פסקו לשמור על חלק גדול ממצוות ההלכה ברוב תחומי חייהם. רוב היהודים בעולם ובישראל אינם "דתיים": אינם שומרי מצוות הלכה, אינם חברים בבית כנסת, אינם מונהגים על ידי רבנים ואינם שולחים את ילדיהם לבתי ספר דתיים. במדינת ישראל חזרה הדת האורתודוכסית להיות כח משפיע בזכות הפיצול של היהדות הלא דתית לשני מחנות יריבים ביחסיהם לערבים, לשלום ולמלחמה, ובגלל הזדקקות שניהם למיעוט הדתי הקטן לשליטה בדמוקרטיה הישראלית. אך גם בישראל של סוף המאה ה-20, חברים בקהילות הדתיות רק כעשרים אחוזים מהאוכלוסייה, כמו בראשית ימי המדינה.




הומניות, הומניזציה


הומניות היא פוטנציה המצויה בכל יצור ביולוגי הקרו אדם. הומניות של האדם יוצאת מן הכח אל הפועל כשהיא הופכת מערכת תכונות נרכשות, של המתחנכים בחברה אנושית, כשם שזאביות היא תכונה נרכשת של כל המתחנך בעדר זאבים (כולל תינוק אנושי שנשבה בקרבם). "הומניות" היא גם תוצאה של הגשמת פוטנציה ייחודית לאדם, המתחוללת בתהליך ההומניזציה, באמצעות החינוך בחברה לאומית ובחברת העמים בהם חיה אומתו. מכאן שאנושיות של אדם מותנית בחינוכו בתרבות לאומית, כיון שאין בנמצא תרבות על-לאומית. הומניזציה כרוכה בנציונליזציה של האינדיבידום. חינוך בתרבות לאומית כרוך במודעות ובפתיחות לתרבות חברת האומות בה חי העם שבו התחנך האדם. מסקנה זו נובעת מכך שאין בנמצא עם שאינו חי בחברת עמים אחרים ואין בעולם תרבות שלא הושפעה ואינה מהווה חלק מתרבויות עמים אחרים. יוצאת מן הכלל למשל, תרבותם של שבטים מבודדים מזה עידנים, כשבטי הפפואה שנתגלו בפיג'י על ידי בני העמים האחרים רק במאה ה-20. הומניות היא מכלול התכונות הנרכשות על ידי האדם בתהליך ההומניזציה – החיברות (סוציאליזציה) והתירבות, הכולל הפנמת ערכים הומניסטיים שבזכותם יכולה החברה להתקיים כחברה בה מתבצעת ההומניזציה של האדם ובה משתפרת בהתמדה איכות חייו.




הומניזציה


ההומניזציה הופכת לאמת מידה להערכה ולהעדפה של ערכים, אופני חינוך, מנהגים מסורות, חוקים ומצוות. קביעתו של פרוטאגורס "האדם הוא מידת כל הדברים", יכולה לייצג את ההומניזם כל עוד מדובר באדם הומניסטי, קרי: בעל ערכים הומניסטיים. אדם גזען או שוביניסט אינו יכול להיות קנה מידה להערכה ולהעדפה מוסרית, כיון שערכיו מתעלמים מחובתו לזולת ולכלל האנושי וכיון שהתנהגות לפיהם מביאה לדה-הומניזציה של הרודפים והמשעבדים, הנרדפים והמשועבדים בתוכה. שיעבוד נשים מביא לדה-הומניזציה שלהן ושל משעבדיהן, קיפוח עמים ושעבודם מביא לדה-הומניזציה של הכובשים והנכבשים וגו'. דה-הומניזציה היא איבוד כושר ההבחנה בין רע לטוב לאדם – מצב המוגדר בפלילים ובפסיכולוגיה כפסיכופתיה. דה-הומניזציה מתבטאת בהתנהגות שאינה מתחשבת בזולת, ביחיד, בבני מין מסוים או בעם. דה-הומניזציה מתבטאת באנוכיות חסרת מעצורים הפוגעת ביכולתה של החברה לתפקד כגורם הומניזציה, באופן המונע מרוב היחידים להגשים את הפוטנציות האנושיות הייחודיות שלהם. דה-הומניזציה של שולטים ונשלטים, במשפחה, בעם או בקבוצת עמים, גורמת בטווח ארוך להתפוררות החברה ויכולתה לקיים את עצמה, מבחינה כלילית או שמטרית, כפי שאירע לחברות שנשלטו על ידי עריצים אנוכיים ופסיכופטיים. דוגמאות לכך: המשטר הנאצי, הבולשביקי, המשטר בקמבודיה ובעירק.




הזרם החילוני ביהדות


הזרם החילוני ביהדות נוכר ברוב המאפיינים של זרמי היהדות כולם. במאה ה-19 גדלו מרכזי היהדות החילונית, בעיקר בערים הגדולות באירופה, אליהן נהרו יהודים מהעיירות בהן התרכז רוב העם היהודי עד אז. במאה ה-20 הואץ התפתחותו וגידולו של הזרם החילוני בריכוזים היהודיים באירופה ובאמריקות, בהן חי רוב העם היהודי. סניפיו הופיעו בקרב כל העדות באסיה ובצפון אפריקה, בעקבות התפשטות תנועת ההשכלה ורשת החינוך של "אליאנס יזראליט". תנועת ההגירה מאירופה לאמריקות, לדרום אפריקה ולארץ ישראל, מייסדות מרכזים חדשים של היהדות החילונית במחצית הראשונה של המאה ה-20. מאז קום המדינה הוא הופך למרכז הרוחני והתרבותי אליו מתייחסים כל ריכוזי היהדות בעולם. בזרם החילוני נוצרו רוב היצירות ביהדות ימינו, והופיעו בו התנועות החברתיות והפוליטיות החדשות, שעיצבו מחדש את חיי היהודים בתפוצה ובארץ ישראל. ב"יהדות החילונית", החופשית מדת ההלכה, חלה התפתחות חסרת תקדים בהיסטוריה היהודית, של מערכות חינוך יהודי לא דתי בתפוצה ובישראל, מקן הילדים ועד מוסדות ההשכלה הגבוהה. במערכות אלה מוזגו לימודי מדעים, מדעי הרוח ולימודי יצירות תרבות כללית ויהודית. שפות הלימוד ביהדות החילונית היו בעיקר עברית, אידיש, צרפתית ואנגלית. ביהדות החילונית הופיעו זרמים ואידיאולוגיות מתנגשים אלה באלה, שהקיפו מאות אלפי חברים, כגון: הבונד והקומוניסטים, האידישיסטים והאנטי ציונים, התנועה הציונית והתנועה החילונית הישראלית, שביססה מחדש את העברית כשפת דיבור וצירה של העם היהודי. נוצרו ארגונים כלל עולמיים של העם היהודי שלא על בסיס גתי, כגון: ההסתדרות הציונית, הקונגרס היהודי העולמי ומפלגות יהודיות חילוניות בין-ארציות. הישות היהודית הארצישראלית ותחיית התרבות העברית, היו למפעלו הגדול והעמיד ביותר של הזרם החילוני ביהדות. אף שזרם זה היווה, לפני מלחמת העולם השנייה, רק כחמישה אחוז מהעם היהודי, הוא הפך עד מהרה לגורם משפיע ביותר על יהודי העולם, על תרבותם ועל התנועות הפוליטיות והחינוכיות שפעלו בהם. רוב היהודים בארץ ישראל ערב קום המדינה, היו חברים ביהדות החילונית. בהנהגתה התפתחה האוטונומיה היהודית תחת השלטון הבריטי, לפני קום המדינה. הוקרמו מערכת חינוך עברית, אוניברסיטאות, מכללות, בתי ספר וגני ילדים, מוסדות וארגוני תרבות עצמאיים, האקדמיה ללשון עברית, תיאטראות, אקדמיה לאמנות, מוזיאונים, בתי הוצאה לאור, אגודות לקידום התרבות הישראלית החילונית (כאגודת המורים, אגודת הציירים, אגודת הסופרים), עיתונות יומית, כתבי עת בעברית, תחנת רדיו בעברות וסטודיו להפרת סרטי קולנוע ישראליים. קהילות תרבות חילוניות ראשונות בהיסטוריה קמו בתנועה הקיבוצית ויצרו אופני חג, קבלות שבת, טקסי בת ובר מצווה, חתונות וטקסי אבלות – חופשיים מדת ההלכה. מוסדות דמוקרטיים נבחרים בשלטון המקומי והארצי בארץ ישראל שלפני קום המדינה, פעלו בזכות מערכת התרמה ומסים עצמאית. צבא מחתרת בן עשרות אלפי חיילים וחיילות, שסר למרות המוסדות הנבחרים, וכח משטרה תחת פיקוד בריטי אך מאוייש, ברוב היישובים היהודיים, על ידי שוטרים וקצינים יהודיים, בחלקם שליחי המוסדות הנבחרים של האוטונומיה היהודית החילונית. המפלגות הדתיות הציוניות, שהיוו מיעט באוכלוסייה היהודית, תמכו גם הן במוסדות האוטונומיה היהודית החילונית, אף שהחרדים החרימו את רובם. בשואה נהרסו מרכזי רוב הזרמים ביהדות אירופה, כולל מרכזי הזרם החילוני אליו השתייכו רב היהודים במזרח אירופה, במערבה, במרכזה ובדרומה. בשנים שאחר כך התפוררו גם בארצות הברית תנועות הזרם החילוני ביהדות ומוסדות החינוך שלהן. רובן הפסיקו לפעול והעיתונות היומית הגדולה שהייתה חדלה להופיע. הרם החופשי מדת ההלכה בארץ ישראל יצר ישות יהודית עצמאית ועמידה, שהיוותה תשתית למדינה יהודית חילונית ודמוקרטית ראשונה בהיסטוריה. חיים בה כיום למעלה משליל היהודים בעולם ורוב הנוער היהודי למטה מגיל שמונה עשר. בראשית האלף השני לספריה יתרכזו רוב יהודי העולם במדינת ישראל, בה ממשיכים חברי כל היהדויות הדתיות להוות רק כחמישית מאוכלוסייתה היהודית.




חולשה מבנית של הזרם החילוני ביהדות


בניגוד לזרמים אחרים ביהדות, אין לזרם החילוני מנהיגות המייצגת את האינטרסים שלו כזרם בתרבות ובחינוך היהודיים, אין לו משנות חינוך ייחודיות ומנוסחות, המקובלות על רוב המורים המלמדים בו. רק מעטים בקרבו מנסחים לעצמם את האמונות שהם חיים ומחנכים לפיהן. בזרם החילוני מעטות הן קהילות התרבות המאורגנות ודואגות לצרכים הרוחניים, החינוכיים, החברתיים והייחודיים של חבריהן. הקהילות החילוניות הבודדות המאורגנות (בקיבוצים, בקהילות בתי הכנס החילוניים בארצות הברית, בחלק מהחבורות העצמאיות הפועלות התפוצה), אינן מהוות דגמי חיקוי. רוב היהודים החיים באורחות החיים של הזרם היהודי החילוני, אינם מאורגנים במסגרות חברתיות-תרבותיות כלשהן. במידה שיש להם "מרכזים קהילתיים" (הקרויים גם מתנ"סים), הם מהווים ברוב המקרים מרכזי שירות לתחביבים ולתרבות הגום ולא מרכזים לפעילות רוחנית-חינוכית של הקהילה החילונית. בזרם החילוני אין מוסדות להשכלת ולהכשרת "מורי עם" (אשר בובר ניסה לפתח), שיוכלו למלא תפקידים החיוניים לקיומן ולפעילתן של קהילות תרבות בעם היהודי. כתוצאה מכך חסרה בזרם החילוני מנהיגות מקצועית להפעלת קהילות תרבות וחינוך – כמו הרבנים הרבים הפועלים בזרמים הדתיים, וקומץ המדריכים והרבנים החילוניים הפועלים בזרם החילוני. החולשה האירגונית והפוליטית של זרם היהדות החילונית, גרמה לכך כי זרם החינוך ומערכת בתי הספר הלא דתיים בישראל, המהווה רוב מוחלט ביהדות הישראלית, הוא היחיד שאין לו רשות חינוך אוטונומית בהנהגתו. בעוד שלכל אחד מהזרמים הדתיים ביהדות ישראל יש אוטונומיה חינוכית, הנתמכת על ידי משלם המסים ומונהגת על ידי הממונים מטעם הזרם הדתי והפוליטי אליו הם שייכים (ש"ס, אגודת ישראל, דגל התורה, הבית היהודי), אין לזרם הלא-דתי מנהיגות בפיקוחו, ומזה ימי דור הוא נשלט על ידי שרי חינוך הממונים על ידי ממשלת ישראל, אך נבחרים מתוך נציגי הזרם הדתי או בהשפעתם.




זרמים ביהדות


זרם ביהדות הוא תנועה חברתית, דתית או תרבותית בעם היהודי הנבדלת מתנועות אחרות בכל, או בחלק, מהמאפיינים הבאים: אמונות הרווחות בקרב תנועה זו, מוסדות חינוך ותוכניות לימוד הנבחרות לפי אמונות אלו, מסגרות חברה וקהילה ייחודיות, אמצעי תקשורת המאירים את המציאות לאור האמונות הרווחות בזרם זה, מנהיגויות ומפלגות פוליטיות המייצגות אותו, אורחות חיים ייחודיים לאנשים החיים בזרם זה הבאים לביטוי בלבוש, במאכלים, בחיין המין והמשפחה, ביצירות ספרות, אמנות והגות הנוצרות ונפוצות בקרב זרם זה בעם היהודי וביצירות הנחשבות בעיני רוב החברים בו למקורות היהדות. הזרמים בעם היהודי מהווים את "היהדויות" השונות החיות זו לצד זו ביהדות, בתרבותו של העם היהודי, כגון: זרם הרוב שהוא "היהדות החופשים מדת ההלכה" הקרוי "היהדות החילונית", זרמי המיעוט הדתי: "היהדות החרדית", "היהדות הדתית ציונית", "יהדות ניאו-אורתודוכסית-אמריקנית", "יהדות רפורמית", "יהדות קונסרבטיבית", "יהדות רקונסטרוקציוניסטית", "יהדות קראית", "יהדות שומרונית" ועוד. במאה ה-18 החלה להתגבש האורתודוכסיה בזרמי היהדות החרדית. היתה זו מגמה שחתרה לכפות הקפאת ההלכה ופירושי רבניה להלכה ולשולחן הערוך, בהתאם לאמונות תת-הזרמים החסידיים והמתנגדיים שהופיעו ביהדות החרדית. היהדות החרדית "האורתודוכסית", החייתה את העיקרון הצדוקי-קראי "חדש אסור מהתורה", כמאמר החתם סופר במאה ה-19, והיא התפתחה כריאקציה לתנועות ההתחדשות, ההשכלה והרפורמה שהחלו להופיע ביהדות הדתית וביהדות החופשית מדת ההלכה, בתרבויות העדות היהודיות באירופה, באמריקה, באפריקה ובאסיה. גם ביהדות החילונית הופיעו זרמים שונים, כגון זרם היהדות האידישאית והאנטי ציונית במזרח אירופה לפני השואה, לעומת זרם היהדות הציונית-הישראלית, החי בתרבות עברית בארץ ישראל פני קום המדינה. מגוון הזרמים בעם היהודי הוא ביטוי לפלורליזם השורר בתרבותה בכל עידן. כולם כאחד מהווים את הפסיפס הדינמי של היהדויות שביהדות האחת.




"חינוך הומניסטי יהודי"


חינוך הומניסטי, וחינוך הומניסטי יהודי בכלל זה, פועל בשתי מגמות מנוגדות לכאורה: 1) הוא חותר להומניזציה של האדם תוך סיגול היחיד לחברה ולתרבותה, להפנמת הערכים ההומניסטיים הרווחים בה, להכרת היצירות המייצגות אותה ולמודעות לחובו ולזכויות של האדם לפי חוקי חברה זו. 2) הוא חותר לעצמאותו הרוחנית ולפיתוח אישיותו הייחודית של היחיד, על ידי טיפוח היצירתיות וכושר הביקורת שלו כלפי כל המוסכמות בחרה, כל היצירות הקלאסיות המייצגות את תרבותה כלפי המסורת, המורשת הדתית והתרבותית והחוקים והמצוות לפיהן מתנהלים חייה. למעשה אין שתי מגמות אלה סותרות זו את זו. כאריסטו מאמינים מחנכים רבים בחינוך ההומניסטי כי עליהם לסייע להגשמת הפוטנציות הטמונות בכל אדם: פוטנציות של חברות בחברה אנושית, פוטנציות אינדיבידואליות המאפשרות לו לרום לחברה תרומה ייחודית. טיפוח הביקורתיות והיצירתיות מסייע לחברה בהתפתחותה ובהעשרת חיי תרבותה, בפתיחותה להשקפות וליצירות חדשות ובחינה מתחדשת תדיר של חוקים ומוסכמות לאור הנסיבות המשתנות. ארסמוס ראה בהשכלה תנאי לחירות אנושית – כיון שככל שדם משכיל יותר הוא מודע יותר למציאות בה הוא חי, לפוטנציות ולברירות המוצעות בה, לשינויים המחוללים בה ולדרכי עמם. ההשכלה היא תנאי הכרחי ולא מספיק לחינוך הומניסטי. ללא הפנמת ערכים מוסריים, המהווים אמת מידה להערכה ולהעדפה, עשויה ההשכלה להזיק להומניזציה של האדם, כשהיא מציידת אותו בכלים המעצימים את כוחו לנהוג כגזען או שוביניסט. החינוך ההומניסטי היהודי, כמו החינוך ההומניסטי בכל עם מערבי אחר, חותר למטרותיו על ידי מגוון פעילויות חברתיות, הפעלות חניכיו ביצירה, בעיון ובדיון, תוך התוודעות לתרבות ההווה ולמורת התרבותית של העם והעמים. יצירות אמנות, ספרות והגות ממלאות תפקיד מרכזי בחינוך ההומניסטי כיון שהן מפגישות את האדם לא רק עם המורשת התרבותית של חברתו, אלא גם עם מודלים של יצירתיות חדשנית וחסרת תקדים ועם ביקורת חברתית ומוסרית. הגיבורים של יצירות המופת אינם מופתיים בהתנהגותם. חייהם גדושי עבירות וחטאים, לפי אמת המידה של הערכים ההומניסטיים. אברם וגיבורים ספרותיים כאלוהים, יעקב, דוד, מדאה, אדיפוס, מקבת, ליק, פאוסט – כולם חוטאים חטאים נוראים לפי אמות מידה של ערכים אלה. ערכן החינוכי של היצירות המעצבות גיבורים כאלה הוא באופן שבו מציגה אותם היצירה כשהיא מפגישה את קולטיה, לא רק עם צורות ביטוי ייחודיות ומעוררות חוויה רגשית ואסתטית, אלא גם עם דילמות אנושיות ומוסריות על-זמניות בתחום ההתנגשות בין היחיד לחברה, בין היחיד לעצמו ולערכיו ובין התבונה לרגשות. היצירה הקלאסית המייצגת תרבות, ממלאה תפקיד כפול וחיוני בחינוך ההומניסטי. היא מסייעת להתוודעות החניך למכנים המשותפים של תרבות החברה בה הוא חי ומעוררת אותו לביקורתיות ולמחשבה בדילמות עמן הוא מעומת. יצירות המייצגות את תרבות העם והעמים בה חיים החניכים, כוללות לא רק יצירות קלאסיות על-זמניות (נעלות בעיני מבקריהן במשך דורות רבים), אלא גם יצירות רבות בהווה. החינוך ההומניסטי הוא תהליך מתמיד של התוודעות תוך חוויית המפגש עם יצירות הגות ואמנות הממשיכות להיווצר בימינו והחיות בימינו כבעבר – בכל התחומים ובכל אמצעי התקשורת. באמצעותו של חינוך כזה ביהדות, נחשף האדם לעושרה של תרבות העם היהודי בימינו ובעבר, ולהיותה חלק מתרבויות העמים בקרבם הוא חי.




יהדות


שם תרבותו הפלורליסטית והמתפתחת של העם היהודי, הכוללת את דתו וזרמיה ואינה זהה עם הדת היהודית בא אחת מגרסאותיה. תולדות היהדות הם תולדות תרבותו של העם היהודי, כולל התפתחות הזרמים הדתיים והחילוניים שבה, כולל היצירה הדתית והחילונית שנוצרה בה בהווה ובכל העידנים. במאה ה-20 חי רוב העם היהודי בקרב עמי אירופה ואמריקה, אשר תרבותם עברה תהליכי חילון קיצוניים. החילון המואץ הפך את מרבית היהדות ל"תרבות חילונית" – חופשית מדת ההלכה. רוב היצירות היהודיות – "מקורות היהדות" - אשר נוצרו במאה השנים האחרונות, הם פרי היצירה היהודית הלא דתית. הציונות והתפתחות הישות התרבותית והמדינית הישראלית, גרמו לתפנית בהיסטוריה של העם היהודי ותרבותו במאה ה-20, עוד לפני קום המדינה. התפתחות היהדות במדינת ישראל החלה להשפיע על כל היהדויות שביהדות. "היהדות" במאה ה-20 שונה בעיקריה ובמאפייניה מהיהדות בעידן התנ"ך (מתקופת הנדודים ועד שיבת ציון בימי הפרסים), בעידן ההלניסטי (מכיבושי מוקדון ומלחמות המכבים ועד חתימת התנ"ך והמשנה), בעידן הביזנטי ובימי הביניים, בעידן הרנסאנס וההשכלה, בעידן האמנסיפציה ובמאה ה-19 וה-20. ייחודה של היהדות במאה ה-20, לעומת יהדויות העבר – התמורה ביחסה לדתיות וללאומיו: ניתוק הקשר ביניהן, פירוק הקהילות המסורתיות והתייחסות למרכז רוחני ומדיני המתפתח בישראל. כבר במאה ה-19 החלה להתגבש ראיית היהדות כתרבות של עם ולא כדת. בחוגי המשכילים והחוקרים במערב אירופה התפתחו "מדעי היהדות" שהיו אמורים לחקור את תרבותו של העם, ומאז ועד סוף המאה העשרים חלה תמורה מתמדת בתמונות המציאות ההיסטורית של יהדויות העבר. לאור המחקרים, ההגות והיצירה החופשית מדת ההלכה שהתפתחה בתקופה זו, נתגלתה יהדות העבר באור חדש. ביהדות הישראלית, החילונית ברובה, מופיעות שפע יצירות ללא תקדים, פעילות חינוכית יהודית אינטנסיבית, אשר במסגרותיה מצוי רוב הנוער היהודי בעולם. המספר הגדול ביותר של מוסדות יהודיים להשכלה גבוהה, הריכוז הגדול ביותר של מוסדות ועבודות מחקר בתחומי היהדות, בתי הוצאה לאור של ספרים יהודיים, תיאטראות יהודיים וחברות הפקה של סרטי קולנוע וטלוויזיה של יהודים. עם גבור התאוצה של התפתחות זו ועם הצטברות הניסיון והיצרות שנוצרו ונוצרות בישראל, גוברת השפעתה של היהדות החילונית הישראלית על כל היהדויות בכל הארצות.




יהדות חופשית


היהדות החופשית היא יהדות חופשית מדת ההלכה. יהדותם של יהודים חילוניים, כשם ש"היהדות החרדית" היא יהדותם של יהודים אורתודוכסים קיצוניים, וכשם ש"היהדות הדתית-ציונית" היא יהדותם של ניאו-אורתודוכסים ישראליים, מהם מתחרדים ומתקרבים לחרדים ומהם מתונים המתרחקים מהם. היהדות החופשית היא הגדולה והפחות ממוסדת ומאורגנת משאר היהדויות. היהדות החופשית היא ברובה קהל ללא קהילות. בדרכיה ובאמונותיה חיים רוב היהודים בעולם, אך כמעט ואין הם מאורגנים בקהילות ממוסדות, לבד מלמעלה ממאתיים קהילות התנועה הקיבוצית החילונית בישראל וכשישים קהילות חילוניות באמריקה). חייהם של יהודים חופשיים מבטאים א האמונות וההשקפות הרווחות בקרבם ביחס לעיקרי האתיקה לזכויות האדם ולחובות כלפי החברה והעם. הם מבטאים את סמכותו של האדם ההומאני לבקר, לשנות ולחדש מסורות, לעצב ערכים ובאמצעותם להעריך ולהעדיף חוקים ומנהגים או לפסלם. בהנחיית אמונות אלה חופשיים היהודים החילוניים ממצות ההלכה שאינן נראות להם, אך הם מאמצים מנהגים, מסורות או מצוות העומדים במבחן הביקורת ההומניסטית. אלה עמדו במבחן הערכים האתיים המועילים לאיכות החיים של היחיד, המשפחה והקהילה. יהודים חילוניים שומרים על מסורות יהודיות מועילות ומענגות כגון: ארוחות שבת וחג חגיגיות למשפחה ולידידים, הדלקת נרות בעת הארוחות החגיגיות ולעתים שירים וטקסטים מסורתיים, תוך שינוי צורתם ותוכנם, לפי הנכון בעיניהם והתואם את אמונותיהם, ושינויים כמו כתיבת הגדות פסח חדשות, יצירת הגדות לט"ו בשבט או לחג העצמאות. היהדות החופשית היא יהדותם של רוב היהודיים ורוב היוצרים היהודים בעולם במאה ה-20, בישראל ובתפוצה. רוב היצירות היהודיות נוצרות בימינו במסגרת היהדות החופשית והן מצטרפות לתרבותה. חלקן משמש במערכות החינוך שלה, והנבחרות שבהן מהוות מוקדי התייחסות משותפים בשיחם של יהודים חילוניים משכילים ביהדות החילוני בישראל. דוגמאות לכן הן: יצירות היינה, ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן, שלום עליכם, עגנון, יזהר, בובר, ברנר, שאגאל, דנציגר, מאהלר, ברנשטיין עוד. על החינוך ביהדות החופשית לחתור להתוודעות החניכים לתרבות עמם ולתרבות העמים בקרבם הם חיים, כמו בכל אחת מהיהדויות שביהדות. ההשכלה המוענקת במסגרות היהדות החופשית, תביא את חניכיה להתוודע ליהדות ולתרבות העולם כאחד, ולהומניזם כמערכת תרבות וערכים אתיים כלל אנושיים ויהודיים כאחד.




"יהודיות" – "מי הוא יהודי"


יהודיות הוא שם לחברותו של אדם בעם היהודי. אדם הוא יהודי כיון שנולד וגדל במשפחה או בקהילה יהודית, או כיון שהצורף לעם היהודי על ידי הצטרפותו למשפחה או לקהילה היהודית. יהודיות או הצטרפות לעם היהודית אינה מותנית בדתיותו של האדם או בזרם החילוני או הדתי אליו הוא משתייך, על כן אין היהודיות או ההצטרפות לעם היהודי מותנות בתהליך גיור כלשהו. כיון שהעם היהודי הוא ייחודי, כמו כל העמים, לא רק במאפייניו אלא גם בהגדרתו, גם היהודיות היא ייחודית. מאז שהאימפריה הרומאית העניקה "אזרחות רומאית" לבני לאומים שונים, מאז שמדינות לאומיות החלו להעניק "אזרחות" ( NATIONALITY ) לתושביהן, יש המחליפים מושגי "לאומיות" ו"אזרחות במדינה". בישראל למשל, יש כיום למעלה מחמישה מיליון אזרחי שהם "יהודים ישראלים" בצד מיליון אזרחים שאינם יהודים, ובכללם "פלשתינאים ישראלים", "דרוזים ישראלים" ו"נוצרים ישראלים". הזהות הלאומית של יהודים ופלשתינאים אינה נפגמה מהיותם "ישראלים", כשם שהלאומיות הוולשית אינה נפגמת מהיותם אזרחי בריטניה והלאומיות הצרפתית-קוויבקית אינה נפגמת מהיותם "קנדים". זהות לאומית, ו"יהודיות" בכלל זה, אינה תלויה בדרך כלל ברצון או בבחירה. היא נקבעת על ידי המוצא המשפחתי ותהליך החינוך בחברה לאומית. רק במקרים יוצאים מן הכלל היא תוצאה של הצטרפותו הרצונית של אדם לעם, והיא מתבצעת בדרך כלל בהצטרפותו למשפחה או לקהילה בעם הזה.




יצירות יהודיות


יצירות יהודיות הן יצירות המושפעות מיהודיות יוצריהן או מצטרפות למכלול היצירות המתפקדות בתרבות היהודית של עידן או זרם בעם היהודי. תרבות של עם מיוצגת ביצירות ייחודיות לה, המתקבלות לעתים גם על ידי עמים אחרים כחלק מיצירתם הקלאסית (כגון: האיליאדה, אדיפוס, היצירות שבתנ"ך, יצירות שייקספיר). מבחרים מתוך יצירות יהודיות מהווים את "מקורות היהדות" ומייצגים עידנים בתולדותיה. מבחר היצירות שנאספו באנתולוגיה התנ"כית מהווה דגם לאסופה המייצגת תרבות של העם היהודי מימי היווסדו, תולדותיו בעידן זה, כפי שהן משתקפות בהתוודעות ובזיכרון הקולקטיבי שלו. כיון שהדת הייתה הגורם הדומיננטי בתרבות עם ישראל בעידן הקדום – כמו בכל העמים האחרים – מהוות רוב היצירות באנתולוגיה התנ"כית עדות לדתיות יוצריהן. בתהליך האיסוף והעריכה של התנ"ך נכללו בו גם יצירות חילוניות כשיר השירים ומגילת אסתר, בהן אין שם האלוהים מוזכר ואין הגיבורים או הסופרים מתייחסים אליו כלל. היצירות היהודיות הכלולות בתנ"ך – רובן בעברי וקטעים מסוימים בארמית – מייצגות את הפלורליזם ששרר בדתם ובתרבותם של בני העם היהודי בעידן זה. בכתבי ההיסטוריונים של התקופה, בנאומי הנביאים, בסיפורים ובדרמה הפילוסופית (איוב), בשירים ובדברי ההגות, בחוקים ובמשפטים, מיוצגים מגוון הזרמים והמגמות שפעלו בתרבות בני העם היהודי, בתחומי הפולחן והדת, היצירה האמנותית והספרותית, החגים והטקסים, האמונות והדעות. מבחרים דומים לאלה שבאסופה התנ"כית כולו לייצג את מכלולה של היהדות כתרבות העם בכל אחד מעידניה. יהדות ההווה מיוצגת ביצירות יהודיות בשירה ובסיפורת, בדרמה ובתסריטאות, בהגות ובמחקר, בהיסטוריוגרפיה ובספרות המשפט, באמנות הציור והפיסול, במוסיקה, בתיאטרון ובקולנוע – בכל הלשונות והארצות בהן נוצרו יצירות יהודיות בימינו.





מילון מושגים

אתם מוזמנים לפנות אלינו בכל שאלה או בקשת מידע בנושאי יהדות חילונית 

יהדות חילונית
  • YouTube - White Circle
  • Facebook - White Circle

@2018 by Ikan Maas