מילון מושגים

לאומיות הוא שם לחברות בעם, לזהותו הלאומית של האדם ולמעורבותו בתרבות עמו. בעוד שהזהות הלאומית היא עובדה שאין היחיד גורם לה בדרך כלל, ההזדהות הלאומית היא מערכת פעילויות חברתיות, רוחניות וחינוכיות הכרוכה בהתוודעות לתרבות הלאום, לבעיותיו ולעמדות הננקטות ביחס לפתרונן. הזדהות לאומית מחייבת התוודעות לדרישות ולחובות בסולידריות עם בני החברה הלאומית, ולהכרת הזכויות הנובעות מחברות בעם. רמת התרבות של האדם מעצבת תכני לאומיותו: מודעותו למעורבותו בחיי התרבות הלאומית והבינלאומית, מודעות ליצירות המייצגות אותן, יכולתו לסייע בחינוך ילדים וילדי הקהילה בה הוא חי בתרבות הלאומית ויכולתו לחנך לערכים המוסריים המאפשרים קיומה של החברה הלאומית והבינלאומית, ולהכרת ביטוייהם במורשת התרבותית של העם. אף שלאומיותו של אדם נקבע על ידי גורמים שאינם תלויים ברצונו היא מהווה פוטנציה ואתגר לפעילות תרבותית, חברתית ופוליטית אשר בידו להגשימה. רבים האמינו כי הלאומיות הולכת ונעלמת כגורם בחיי היחיד והחברה, בגלל מגמות הבינאום של הכלכלה והטכנולוגיה והצורך בקהיליה בינלאומית המתעצמת והוכלת לעומת החלשות המדינות הלאומיות. על אף כל אלה אנו עדים, בסוף המאה ה-20, להתעצמותה של הלאומיות, הן בשאיפה של לאומים קטנים לעצמאות מדינית מרבית, הן בעידוד המודעות למקורות התרבות הלאומית ולייחדה לעומת תרבויות אחרות והן בחינם להזדהות לאומית בחיי התרבות והרוח. בצד ההיחשפות הגוברת לאמצעי התקשורת הבינלאומיים וליצירות הבידור המקובלות על בני הלאומים השוני, מתפתחת בימינו גם הפעילות התרבותית במסגרות לאומיות, תוך חיפוש שורשים ומקורות בתרבות העם. תחיית הלשון העברי ותרבותה בישראל, בה נאספו יהודים מעשרות ארצות ותרביות, המחנכים את ילדיהם להזדהות עם תרבותו של העם היהודי היא אחד הביטויים הבולטים ביותר בתחום ההתעוררות של הלאומיות במאה ה-20. העיסוק בשאלת משמעותה של "הזהות היהודית" של ישראלים או של יהודי התפוצה, היא פן במערכת פעילויות ההזדהות של יהודים עם עמם, בעידן שבו איבדה "היהודיות" את אופיה הדתי, מבחינתם של רוב היהודים בעלי הזהות הלאומית היהודית. המעבר מזהות להזדהות לאומית מותנה במעבר מפסיביות לפעילות תרבותית ולהיחשפות לשפע מגוון של יצירות תרבות יהודית בכל תחומי היצירה בקרב היהדות הישראלית, המקרין ומשפיע על מוקדי יצירה ולימוד ביהדויות התפוצה.

מלחמת תרבות ביהדות היא מאבק בין זרמים בעם היהודי, בעלי אמונות שונות או מנוגדות. מנהיגי זרמים אלה שואפים בדרך כלל, להקנות את עיקרי ואופני החיים היהודיים שלהם לחברי הזרמים האחרים ביהדות. גורמים אידיאולוגיים, דתיים, כלכליים ופוליטיים, מניעים את ההתנגשויות בין הזרמים המנוגדים אלה לאלה בתרבות, בחברה ובמדינה היהודית, התנגשויות המהוות את "מלחמת התרבות" שבה. השוני בין הזרמים ביהדות מתבטא לעתים לא רק בשוני בין אורחות חייהם של חברי הזרמים הנאבקים ביניהם. הוא שונה בדרי פולחן וטקסי חג, בעמדות אידיאולוגיות כלפי ההיסטוריה היהודית ובתפישת האלוהים ותפרידו בחיים האנושיים. הוא שונה בהכרה במציאות או באי מציאות העולם הבא והחיים שלאחר המוות, בתפקידי המדינה היהודית ובפתיחות להשפעות העמים. הוא שונה גם בהשקפה על עתיד העם ותפקיד המשיח, בגישה להלכה ובהצדקה לקיבועה או לתמורות שי לחולל בה. יתרה מזו, הוא גם שונה ביחס למצוות ולהלכה - באיזה מידה הם עליונים על חוקי המדינה הדמוקרטית. הוא שונה לעתים אפילו בלבוש ובשפת הדיבור (כגון השוני בין זרמי החרדים לשאר הזרמים ביהדות). מלחמות תרבות השתלבו בתולדות העם היהודי מאז היווסדו. כיון שהיהדות היא מטבעה תרבות בה רווחת האמונה בהיסטוריה לאומית משותפת, בצד מגוון אמונות שונות או מתנגשות, אין מלחמות התרבות מסכנות את אחדותו של העם היהודי. הן מסכנות את אחדותו רק במקרים נדירים כשהן הופכות אלימות ומתדרדרות למלחמות אזרחים. ברוב שנותיה של ההיסטריה היהודית, נמשכו מלחמות התרבות ללא אלימות. קהילות יהודיות אשר חברו לזרמים השונים, חיו בנפרד זו מזו, לעתים באותו יישוב עצמו. המעבר משלטון מרכזי של הממסד הדתי-כהני והסנהדרין, לביזור קיצוני בפזורה היהודית ולעצמאות הקהילות, רבניהן ומנהיגיהן, אפשר בעבר ומאפשר גם בימינו, רב-קיום בשלום של הזרמים השונים המנהלים מלחמת תרבות ביניהם. בעלי אמונות המנוגדות באורח קיצוני אלה לאלה, כמו קהילות החרדים, החילוניים, הרפורמים והקונסרבטיבים בארה"ב, חיים בנפרד ואינם מתחככים או מתנגשים אלה באלה, כיון שאין להם אינטרסים המחייבים את המפגש ביניהם. במדינת ישראל מתרבים האינטרסים המשותפים והמנוגדים של בני הזרמים השונים, והחיכוך ביניהם גדל. ניגודי האמונות והעמדות בין מנהיגי הזרמים השונים וחבריהם, משפיעים על המפגש המתמיד ביניהם במוסדות המחוקקים, במוסדות המבצעים של המדינה, בשלטון המקומי ובמערכת המשפט. על כן מחריפה בישראל מלחמת התרבות בין המיעוט הדתי לבין הרוב החילוני. היא לובשת צורה של מאבן בין מפלגות, כשחלק מהזרמים הדתיים מיוצגים על ידי מפלגות פוליטיות. אלה מצייתים לפסיקת רבנים שהם בלתי נבחרים, אך יכולים להשפיע על החלטות הכנסת והממשלה באמצעות הממונים על ידיהם. התפרצויות אלימות בודדות בהפגנות, בהשחתת רכוש, בהתנפלות אלימה על יחידים, מבטאות בישראל את גודל הניגודים והפער הבלתי מגושר בין האמונות הרווחות בזרמים המתנגשים ביהדותה. מה ביסוד מלחמת התרבות בישראל? מחלוקת בין רוב האוכלוסייה היהודית והאחרת, בעליונות חוקי הדמוקרטיה על כל הלכה דתית, לבין נציגי הדתיים המאמינים בעליונות חוקי ההלכה על הדמוקרטיה, או בעליונות ההלכה על כל רשויות החוק והמשפט של הדמוקרטיה הישראלית. ממחלוקת זו נגזרות שאר המחלוקות בין דתיים לחילוניים בישראל, כגון המחלוקת בגבר עליונות הערכים ההומניסטיים על מצוות ההלכה, המחלוקת על קיפוח או שוויון מלא בין נשים לגברים, המחלוקת על החינוך ההומניסטי היהודי, על חוק השבות, חוקי הגיור, הגדרת היהודיות, מעמד וזכויות בתי הדין הרבניים והרכבם (הכללת נשים ונציגי כל הזרמים ביהדות הדתית והחילונית), חובת הגיוס לצבא ההגנה על אזרחי המדינה, חובת הציות לרב או למפקד בצבא, כפיית חוקי שבת וחוקים דתיים אחרים על חילוניים וכד'. בזיכרון הלאומי הקולקטיבי, מלוות מלחמות תרבות את תולדות היהדות מאז ייסודה בהר סיני. מאז התנחלות שבטי העם היהודי בארץ ישראל, החלה ביהדות מלחמת תרבות בין יהודים מונותאיסטים ליהודים פוליתאיסטים, שעבדו גם את הבעל, העשתורת והמולך. מלחמות תרבות נמשכו בעידן ההלניסטי, בין היהדות שנפתחה להשפעות המערב לבין זו שהסתגרה מפניהן, בין המאמינים בבלעדיות העולם הזה לבין המאמינים בחיים שלאחר המוות ובעולם הבא, בין הכיתות הרבות והשונות שהתפתחו בתוך האוכלוסייה היהודית, שהלכה וגדלה בארץ ישראל ובתפוצה. מלחמות התרבות לבשו צורות חדשות ומגוונות בימי הביניים. ביטוייהן האלימים נתמעטו כיון שיהודים היו פזורים בקהילות קטנות וחסרות אמצעי מלחמה. מלחמות תרבות לא אלימות התנהלו בין רציונליסטים למיסטיקנים, בין יהודים משיחיים למתנגדיהם. אך גם במלחמות תרבות אלה היו מדי פעם התפרצויות אלימות, כהעלאת ספרי הרמב"ם באש ברחובות "פריש" (כבעדות החסיד מוורונה במאה ה-13). בתקופת הרנסאנס וההשכלה גדלים הפערים בין הזרמים ביהדות. במערב מתחזקות מגמות הפתיחות לתרבות העמים, להגותם ולרציונליזם המדריך אותה, במזרח אירופה מופיעה החסידות המפיצה את הקבלה והמיסטיציזם ביהדות הדתית. מלחמות התרבות בין חסידים למתנגדים, בין חרדים למשכילים, הולכות וגדלות ומגיעות לשיאן עם התפתחות תהליכי החילון והתנועות הלאומיות הציוניות והאנטי ציוניות במאה ה-20. מלחמות התרבות אינן מבטלות את אחדות העם היהודי, הבאה לביטוי בהרגשת ההזדהות של יהודים עם יהודים אחרים בפזורה, ובהרגשת הזהות הלאומית המתבססת על זיקה לעבר משותף. רק לעתים רחוקות מתדרדרות מלחמות התרבות למעשי אלימות, והנורא שבהם = רצח ראש הממשלה יצחק רבין. במאה ה-20 היו רק התפרצויות אלימות מעטות שנבעו ממלחמות התרבות. דוגמאות לכך היו: מהומות קנאי "עברי דבר עברית" בקולנוע מוגרבי בתל-אביב הצעירה, כשהציגו בו סרטים באידיש. הוצאת דיבה והסתה של חרדים, שהביאו למאסר אליעזר בן יהודה בבית סוהר תורכי על תפקידו בהחייאת העברית כשפת דיבור ויצירה, פגיעה בגופן של נערות צעירות בירושלים על ידי חרדים שלבושן לא נראה להם, הפגנות ופגיעה בגוף וברכוש שפגעו חרדים בעת הפגנות השבת בירושלים ופגיעות ברכוש שפגעו חילוניים בבתי ספר דתיים, שהוקמו בניגוד לחוק במרכז שכונות חילוניות. ברוב המקומות וברוב שנות מלחמות התרבות ביהדות, מאז עידן ההשכלה והחסידות ועד ימינו, התנהלו המאבקים בין הזרמים השונים במישור האידאי ובניסיונות לכבוש עמדות כח בקהילה, בחברה או במדינה. התנגשויות אלימות בין הזרמים היא נדירות וקצרות, בהשוואה למלחמות האזרחים ההמוניות, ההרסניות והארוכות, שנבעו גם הן ממלחמות תרבות ודת, במדינות אירופה. עם הקמת מדינת ישראל, כשהכח והמשאבים של המדינה עברו לרשות ממשלות יהודיות, הוחרפה בהדרגה מלחמת התרבות בין הזרמים הדתיים והחילוניים. היא נטשת עתה על עמדות כח ועל משאבים כלכליים וכספיים. כיון שביסוד מלחמת התרבות בישראל מונח הניגוד בין ההשקפה כי ההלכה עליונה על הדמוקרטיה לבין ההשקפה כי הדמוקרטיה והערכים ההומניסטיים מכריעים כל פסיקה הלכתית המנוגדת להם, אין סיכוי לפשרה בין העמדות העקרוניות של הצדדים הניצים. הסיכוי שנותר הוא הידברות בחתירה לרב-קיום בשלום של כל המקבלים על עצמם את עול פסיקות הרוב של משטר הדמוקרטיה הישראלית, תוך טיפוח מירב האוטונומיה החינוכית והתרבותית בתוך כל אחד מהזרמים, זאת בתנאי שכולם כאחד יקבלו על עצמם למלא את חובותיהם לחברה ולצייד את תלמידיהם בידע על ערכי הדמוקרטיה ובמיומנויות הדרושות לפעילות יוצרת בכלכלה ובחברה בימינו.

בהיות היהדות תרבות מתפתחת ומשתנה בכל עידן, מצויים מקורותיה ביצירות המייצגות את כל העידנים, הזרמים והתנועות בעם היהודי. בהתפתחותה של התרבות היהודית ממשיכות לפעול יצירות שנוצרו לפני מאות שנים, בצד יצירות שנוצרו בהווה. על מנת להתוודע אל מקורות היהדות יש לצאת מ"ארון הספרים היהודי", שם שהפך כינוי לספרות התלמוד והמדרש, המתיימרת לייצג את עיקרה של היהדות. מקורותיה החדשים והעתיקים של היהדות כוללים את כל היצירות המייצגות את התרבות היהודית בכל מדיום שבו נוצרו. יצירות אלה התפתחו בספרות ובהגות, בפרסקות ובמוזאיקות בבתי כנסת עתיקים, בציור ובפיסול עוד בימי שלושת הבתים הראשונים ליהוה, ומהתקופה ההלניסטית ועד ימינו, במוסיקה ובתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה. במאה ה-20 התעשרה תרבות העם היהודי ביותר יצירות מאשר בכל שלושת אלפים השנים שקדמו לה בתולדותיו. עושר זה מתבטא במגוון היצירות שנוצרו בתרבות העם היהודי בשפות השונות וביהדויות העדות השונות, ובכמות היצירות המצויות בידינו. נקודת המוצא בחינוך היהודי בכל יהדות היא ההתוודעות למנהגים, לערכים וליצירות הספרות והאמנות, הרווחות ומייצגות את תרבותה בהווה. באמצעותם מתוודע החניך לתרבות היהודית בה הוא מתחנך. עם התבגרו, ובמידה שניתנת לו ההזדמנות והחירות לעשות זאת, עשוי החניך בכל אחד מזרמי היהדות להתוודע לזרמים אחרים ביהדות ולתרבויות אחרות. על היהדות החופשית מדת ההלכה לנהוג באותה דרך. בכל פרקי הלימוד ובכל הנושאים יש לבחור ממקורות היהדות שנוצרו בה במשך מאתיים השנים האחרונות. מקורות אלה יהוו נקודות מוצא להתוודעותו של הלומד לתרבות החברה החילונית בה הוא חי, ולדרך שהיא מאירה את מקורות היהדות בזרמים ובעידנים האחרים הפועלים ומשפיעים על יהדות ימינו.

ערכים הם אמות מידה להערכה ולהעדפה של התנהגויות וחוקים. מכאן שייתכנו ערכים הומניסטיים וערכים אני הומניסטיים. ערכים הומניסטיים הם ערכים תואמים את ערכי העל של הלל: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך", ושל קנט: לא תראו באדם אמצעי אלא מטרה לעצמו, לא תראו כלל כמוסרי אלא אם כן הוא חל על כל בני האדם. שלושה עיקרים אלה הם ערכיֹ-על (לפיהם מוערכים ומועדפים ערכים אחרים) והם תואמים זה לזה. ערכים הומניסטיים כוללים על כן עקרונות שוויון בין המינים והעמים, עקרונות חירות הביטוי והאוטונומיה של היחיד, עקרונות חובת היחיד כלפי החברה וזכויות האדם בכל חברה, עקרונות חובות החברה כלפי היחיד, ועקרונות הדמוקרטיה כצורת שלטון עדיפה על כל חלופותיה. קנה המידה להערכה ולהעדפה של ערכים הוא תהליך ההומניזציה עצמו – כיון שרק ערכים המסייעים להומניזציה ראויים להערכה מעדיפה, ומה שגורם לדה-הומניזציה ראוי לפסילה. הומניזם הוא אמונה בערכים הומניסטיים ובסמכות בני אדם לקבוע ערכים וכללים למען הבטח זכויות כל בני האדם ויצירת תנאים חברתיים וחינוכיים להומניזציה של היחיד.

הם ערכים כלל אנושיים בלבושם היהודי, כמו ערך-על של הלל שהוא לדעות עיקר "כל התורה כולה". משמעם של ערכים אלה הוא עיקרו של המכנה המשותף לדיברות משה, להעדפת הנביאים את הצדק הסוציאלי על חובות הפולחן והתפילה, למחאת אברהם נגד אי הצדק שבעונשים הקולקטיביים ולמחאת איוב נגד המייחסים חטא לכל מי שפוקד אותו אסון, ומייחסים צדק לאלוהים גם כשהוא עושה קנוניה עם השטן ומביא שואה על חפים מפשע, כמו השואה שהביאה את הסכמת אלוהים והשטן לפגוע באיוב, בילדיו ובילדי ילדיו. ערכים הומניסטיים כלל אנושיים, המסייעים להומניזציה ולאיכות החיים, משותפים לבני עמים רבים, כמו ליהודים דתיים וחילוניים. ערכים אנטי הומניסטיים, המסייעים לדה-הומניזציה, עשויים גם הם להיות ערכים של יהודים דתיים וחילוניים. המורשת ההיסטורית והספרותית היהודית הניחה בסיס לערכי חירות, שוויון וצדק בהעמידה במרכזה את אפוס השחרור מהעבדות במצרים כסיפור ייסודו של העם היהודי, וכנימוק עיקרי לחוקי הצדק והמשפט. (כגון: "וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו... כאזרח מכה יהיה... ואהבתך לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים" ככתוב בויקרא י"ט). אריך פרום, הרואה בהומניזם שאיפה לאחדות המין האנושי ולחירות האדם, רואה במיתוס יציאת מצרים ובמרכזיותו בתרבות הם היהודי, יסוד למערכת הערכים ההומניסטיים ביהדות. הערכים היהודיים ההומניסטיים מתנגשים בערכים יהודיים אנטי הומניסטיים וגזעניים, ערכים לפיהם מותרת התנשאות יהודים על בני עמים אחרים, מותרת התנשאות המין הגברי על הנשי, או ערכים המעניקים ליהודים זכות לגרש מאדמתם או לרצוח אוכלוסייה של עם מנוצח, כמתואר בספר יהושע ובהצהרת כוונות של מפלגות פוליטיות יהודיות, חילוניות ודתיות, בימינו. ערכים אנטי הומניסטיים הדריכו רציחה המונית של מתפללים בקבר האבות והאימהות של האומה היהודית, על ידי הרופא הרוצח מקרית ארבע, ואת הפיכתו לקדוש נערץ על ידי רבנים ואחרים. אותם ערכים הדריכו רבנים להוציא דין רודף על ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ועודדו בכך את רצח ראש הממשלה של המדינה היהודית על ידי רוצח יהודי דתי משום שקידם את תהליך השלום.

העם היהודי הוא "עם בחירה" במובן: העם שחבריו בוחרים בו את האופן שבו הם מממשים את יהודיותם ויהדותם, את הזרם בו הם חיים ואת מבחר היצירות המייצגות לדעתם את תרבות העם היהודי. במאה ה-20 בחר רוב העם היהודי, שהתרכז באירופה ובאמריקות, לעבור מזרם היהדות החרדית לזרם היהדות החופשית מדת ההלכה, ומיד עמד בפני ברירות בחירה חדשות בין הזרמים שביהדות זאת. רוב העם היהודי שהתרכז בישראל, בחר גם הוא ביהדות החופשית מדת ההלכה ובתרבות העברית החדשה שהתפתחה בה. מיעוטים זעירים בעם היהודי בישראל בחרו וממשיכים לבחור, לחיות בתרבות היהודית החרדית המזרח אירופאית – לדבר אידיש, להתלבש בלבושי ימי הביניים של אצילים פולניים, אשר נתקדשו בעיניהם כבגדים יהודיים, ללמוד רק לימודי תלמוד ולהתעלם מתרבות המאה ה-20 ככל האפשר. האמונה הדתית כי העם היהודי הוא עם בחירה במובן "עם נבחר" על ידי אלוהי היקום, ועל כן עליון על עמים אחרים, מסוכנת לשפיות ולהומניזציה של חניכיה, כמו כל אמונה הגורמת לדה-הומניזציה של הזולת הלא יהודי המהווה את האנושות כולה. הקנאות הדתית והפוליטית נלווית לתפישה זו של "עם נבחר" על ידי האלוהי היקום כולו, שנבחר להיות גורם הגאולה של העולם. ריבוי היהדויות ביהדות וריבוי הזרמים ביהדויות אלה, מעמידים כל יהודי בפני הברירה לחיות באחת מהן, לעוזבה ולהצטרף לאחרת, או ליצור לו דרך משלו למימוש יהודיות. כיון שרוב היהודים בעולם ובישראל בחרו לחיות ביהדות החופשית מדת ההלכה, השתחררו רובם מהמושג המטעה והמסוכן של "עם נבחר" והחלו מאמינים בחופש הבחירה שלהם בחייהם כיהודים ובזרם היהודי בו יחנכו את ילדיהם. רוב ההורים היהודים בישראל (שני שלישים) בחרו לשלוח את ילדיהם לבתי ספר לא דתיים ובחרו בכך את הזרם ביהדות בו הם מבקשים לחנך את ילדיהם. רוב ההורים היהודים בתפוצה – דתיים השייכים לבתי כנסת של זרמי הרוב ביהדות וחילוניים שאינם שייכים לבית כנסת – בחרו לחנך את ילדיהם מחוץ ליהדות, בבתי ספר לא יהודיים שאין מלמדים בהם את תרבותו של העם היהודי, כולל ספרותו הקלסית שבתנ"ך. חלק מההורים היהודים בתפוצה (כשליש) בחרו אמנם לשלוח את ילדיהם (עד גיל 13) למספר שעות בשבוע ללימודים יהודיים בבית הכנס, אך ברוב המקרים לא כללו לימודים אלה התוודעות לתרבות היהודית החיה והמתפתחת והסתפקו בלימוד מספר טקסטים תנ"כיים או כאלה הקשורים בתפילה ומספר מלים בשפה העברית. בחירה זו גרמה לרוב היהודים הגדלים בתפוצה, להכיר את תרבות העם של המדינה בה הם חיים (כגון התרבות האנגלית, הצרפתית, האמריקנית) מבלי שיכירו את תרבות העם היהודי – הדתית או החילונית. יהודים המבקשים להתבולל ולהתעלם מיהודיותם, מצבעים גם הם אקט של בחירה. כל עוד הם יודעים כי הם יהודים ומודעים לכך שהסביבה רואה בהם יהודים, הם נאלצים לבחור את האופן שבו יחיו חיים יהודיים או יתעלמו מיהודיותם ויכחישו או יסתירו אותה מסביבתם ומילדיהם, כפי שעשו הורים רבים באירופה אחרי השואה, וכפי שעושים בדיעבד הורים רבים במערב בדור שני או שלישי של משפחות מעורבות – יהודיות ולא יהודיות. בין המתבוללים, ואפילו בין הממירים את דתם היהודית בדת נוצרית, יש כאלה הבוחרים לשמור על מנהגים ומסורות מסוימים, הקושרים אותם לעברם היהודי, כפי שעשו רבים מהקונוורסוס היהודיים, אנשים שהמירו את דתם היהודית בנוצרית בספרד, הקרויים גם "אנוסים" אף שברוב המקרים היתה להם האפשרות לבחור בין הגירה להמרת דתם. משבחרו לקבל את הדת הנוצרית, נפתחו בפניהם מסלולי קריירה במגוון מקצועות, אשר הוליכו רבים מהם לצמרת השלטון והאינקוויזיציה הקתולית, עד שעוררו עליהם את קנאתם וקנאותם של "הנוצרים בדם" שבחלו ב"נוצרים החדשים" וייסדו בכך את הגזענות באירופה. יהודים רבים במערב אירופה במאה ה-19, כהיינה ומאהלר – המירו את דתם לנוצרית כיון שהמרת הדת הייתה התנאי לקבלת דוקטורט או לקבלת משרה גבוהה בממסד התרבותי במערב אירופה, גם אחרי האמנסיפציה. בישראל מודעים יהודים ליהודיותם כזהותם הלאומית, הלשונית, התרבותית, החברתית והפוליטית. אין הם עומדים בפני הברירה לבחור בין יהודיות לבין התבוללות. היחידים שהם יכולים להתבולל בתוכם הם יהודים אחרים. אך גם בישראל חייבים יהודים בבחירה: בחירת אחד מזרמי היהדות הישראלית בו הם מממשים את יהודיותם על ידי בחירת בית הספר לילדיהם, בחירת אורח חיים, דתי או חופשי ובחירת המענה לשאלה "מי הוא יהודי", הקובע את היחס לחוק השבות ומשתתף בעיצוב אופייה של המדינה היהודית.

על החינוך ההומניסטי היהודי להפנים "ערכים יהודיים" הומניסטיים, הזהים לערכים הומניסטיים כלל אנושיים, ולחסן מפני ערכים יהודיים אנטי הומניסטיים, לאומנים ושוביניסטיים. "חוק" או "מצווה" נבדלים מטבע בריאת מ"ערך" – כיון שחוק הוא ציווי המתיר, אוסר או מחייב התנהגות מסוימת, ואילו "ערך" הוא אמת מידה להערכה ולהעדפה של חוקים, מצוות, הלכות והתנהגויות. ערכים מעוצבים באמונה הומניסטית או אנטי הומניסטית. חוקים ומצוות הם ציוויים של מחוקק שליט או של פסיקת רוב, אותם חוקקו בני אדם בנסיבות מסוימות, ואשר עליהם להיבחן מחדש עם כל תמורה בנסיבות ובאמונות. מצוות הקרבת קרבנות למשל, נחקקו, לדעת הרמב"ם, בימים שבהם העם היהודי היה עובד אלים רבים של עמים אחרים שהאמינו כי יש להזין את האלים ולהעניק להם את ניחוח הבשר השרוף. מצוות אלה המשיכו להתקיים, לדעתו של הרמב"ם, גם אחרי המהפך הדתי של משה, רק מפני שקשה להפסיק בבת אחת מנהג כלשהו, אפילו הוא מבוסס על אמונה שהופרכה. רק בהדרגה אפשר היה להפסיק את המנהג חסר המשמעות הזה מבחינתם של מאמינים באלוהים חסר גוף או צורה או איברים או צורך או רצון, שישחטו וישרפו למענו יצורים חיים. בדונו בסוגיה זו מביא הרמב"ם דוגמה המאירה את השקפתו על המצוות: אילו באו לבני ישראל, מיד עם מתן תורת משה, והיו אומרים להם להפסיק להקריב קרבנות, היו נדהמים כמו יהודים בימינו לו הציעו להם לפתע להפסיק להתפלל ולשמור את מצוות ההלכה. גישה זו של הרמב"ם מדגישה את ההבדל בין ערכים למצוות. ערכים נובעים מאמונה של האדם בעל התבונה והאינטואיציה. למצוות המחוקקים האנושיים (המתיימרים לעתים, ביומרת שווא לדבר בשם האלוהים), יש לציית כל עוד המנהג או החוק הדמוקרטי מחייבים זאת. מצוות ההלכה של רשויות הדת, כמו חוקים של המדינה, אינם יכולים להיחשב לערכים או ל"ערכים יהודיים". העדפת מצוות על ערכים היא ויתור על עיקרה ההומניסטי של התורה היהודית כולה, כפי שראה אותה הלל. זאת כיון שהמציית למצוות המנוגדות לערכים ממשיך למשל להעליב בתפילותיו את המחצית הנשים של המין האנושי ושל העם היהודי בכלל זה, כשהוא מברך בתפילותיו יום-יום את אלוהים על שלא עשה אותה אישה. המקפח נשים, בהתאם למסורות מקודשות בעיניו ובהתאם להלכה, בחוקי גירושים, נישואים ובחירות לדיינים, לרבנים ולמנהיגי קהילות, מתנהג בצורה המנוגדת לערכים היהודיים הזהים עם ערכים הומניסטיים כלל אנושיים של שוויון כל בני האדם – זכר ונקבה כאחד. המַגלֶה ל"עזרת נשים", הרחוקה מהגברים ומספר התורה (אף ש"העזרה" בבית מקדש בירושלים הייתה חצר פנימית בה עמדו גברים ונשים כאחד), נוהג לפי כללי השוביניזם הגברי, בניגוד לערכים וללא הגיון הלכתי. הרי אם הכוונה רק להפריד גברים מנשים מחשש ל"טומאתן" בימי הווסת, מדוע לא ישבו הגברים במה שמכונה היום "עזרת נשים" ויניחו לנשים לעמוד סמוך לספר התורה ולבימת החזן? האמונה הרווחת בקרב החופשיים מדת ההלכה כי הערכים עליונים על מצוות ההלכה, מנוגדת קוטבית לאמונה הרווחת בקרב יהדויות דת ההלכה. בהשקפת עולמם מצוות הלכה עליונות על הערכים ההומניסטיים, כולל אלה שאומצו על ידי היהדות. ניגוד זה בין האמונות בעליונות הערכים לבין האמונות בעליונות המצוות הוא יסוד הפער הבלתי מגושר בין היהדות החילונית לבין היהדות הדתית. פער בין הדמוקרטיה, שחוקיה ומשפטיה נבחנים בבית דין גבוה של צדק השופט לפי הערכים ההומניסטיים, לבין היהדות הדתית-הלכתית, הנוהגת לפי מצוות מקודשות ופסקי דין של רבנים שאינם נבחרים על ידי המערכת הדמוקרטית. על כן טען ישעיהו לייבוביץ, בצדק, כי אינו רואה את עצמו הומניסט כיון שהוא מקדש כל מצווה, אפילו היא גזענית ורצחנית כמצוות רצח עם העמלקים על נשיו וילדיו, גם אם לא יציית לה.

הפלורליזם ביהדות מתבטא בריבוי זרמים, אמונות ודעות בכל העידנים של תולדותיה, החל מספרות התלמוד, בפיתוח עקרונות פלורליסטיים המנחים את ההגות והשיח ביהדות ומכירים בלגיטימיות ובתועלת שבמחלוקת המקרבת לאמת, ובוחנת את העמדות המתנגשות, בבחינת "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". הפלורליזם בתרבות העם היהודי בימי המקדש הראשון ליהוה בירושלים והמקדשים ליהוה בבית אל ובדן, מבוטא בספרי התנ"ך המייצגים ומתאים את ריבוי הדתות, האמונות והפולחנים לאלים רבים, אשר רווחו בעם היהודי בו-זמנית. תפישות יהוה כאלוהים מופשט התנגשו בתפישות אלוהי ישראל כעגל הזהב. השקפות על צדקת האלוהים בדברי הנביאים התנגשו בהשקפות מנוגדות – כבסיפורי אברהם, איוב, קהלת. ביהדות, בעידן ההלניסטי, מופיעות תנועות וכיתות עצמאיות שונות אלה מאלה – יהודים הלנים ומתנגדיהם, צדוקים, פרושים, חסידים, איסיים, נוצרים יהודים, קנאים ומתנגדיהם. עם גידול הפזורה בארצות אפריקה, אסיה ואירופה גדל גם הביזור ביהדות. בארץ ישראל נוצרת אופוזיציה לממסד הדתי-כהני של צדוקים, ובימי המקבים שוב פורצות מלחמות אזרחים בין יהודים, המאמצים את תרבות המערב, למתנגדיהם. הממסד הדתי הצדוקי, מתקרב לאורחות החיים של המערב, מאמין בהלכה הכתובה והמקודשת ומתנגד לכל רפורמה ותוספת. האופוזיציה הרפורמית-פרושית, מתנגדת הן למגמותיו ההלניות והן לשמרנותו ומבקשת להמשיך לפתח את הדת היהודית, ההלכה והאמונה באמצעות התורה שבעל-פה. במלחמה אם רומא מתפתחת אופוזיציה גם למפלגות המלחמה – ואישים כיוחנן בן זכאי ותלמידיו והמפקד בצבא היהודית, ההיסטוריון יוסף בן-מתיתיהו, עוברים לצד הרומאי, מברכים את מפקד הצבאות הרומאים וזוכים לחסותו ולהמשך יצירתם היהודית תחת שלטון הרומאים. מפלגות המלחמה מתפצלות, לוחמות זו בזו ומוליכות את הממלכה היהודית להרס. "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" הוא עיקרון תלמודי המסמל את הפיכת הפלורליזם ממאפיין של היהדות לעיקרון מנחה בהגותה. הוא מבטא אמונה כי אין איש יכול לדבר בשם האלוהים, על כן יש להאזין לכל הצדדים במחלוקת, לשמר גם את דעת המיעוט שאולי תהפוך בעתיד לדעת הרוב, המכריע בפסיקה, או להודות שיש מחלוקות בהן אין הכרעה ויש להכריז על תיקו. זהו אחד המושגים המהפכניים בתולדות הדתות והתיאולוגיה. ההלכה מצטיירת לא כחוקה אלא כתהליך, כהליכה בלתי פוסקת אל תגלית האמיתות והצדק. מימי הביניים והרנסנס מתגוון ומתעצם הפלורליזם בריבוי העדות, החיות ביבשות ובתרבויות שונות, נוסף על ריבוי הזרמים ההגותיים והדתיים: הרציונליסטים והמיסטיים, המשיחים, החסידים ומתנגדיהם, המשכילים והמתבוללים, הממירים דתם מרצון או מאונס. בזמן החדש מואץ קצב התפתחות הפלורליזם ביהדות בהתפלגות ליהדות חילונית ודתית ובזרמים הפועלים בכל אחד מהם, בתפוצות ובעדות רחוקות אלה מאלה. בישראל נפגשים בני כל העדות, הגזעים והזרמים ביהדות. הקשר בין פלגי היהדות הפלורליסטית מתהדק בכלל המשטר הדמוקרטי הישראלי, המגביר את תלותם ההדדית של הזרמים והפלגים ביהדות. כל פלג וזרם ביהדות עשוי להשפיע על המדיניות, על הרכב הממשלה, על הכלכלה ועל הביטחון של כלל התושבים במדינת ישראל. אחדות העם מותנית בחוסר אחידותו, בריבוי הדרכים בהן יכול אדם לממש את יהודיות מבלי לנתק עצמו מן היהדות.

פלורליזם הוא הכרה בפלורליות, בריבוי של אמונות ודעות, זרמים, אורחות חיים ודת בתרבות העם היהודי. הפלורליזם הוא מאפיין של היהדות למן ייסודה בעידן התנ"כי. הפלורליזם הוא גם עיקרון מנחה ביהדות מימי התלמוד ועיקרון "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". פלורליזם אונו רלטיביזם המייחס ערך שווה לכל אמונה ודעה, לכל עמדה הומניסטית ואנטי הומניסטית. הפלורליזם ביהדות עודד מחלוקת וויכוח בין בעלי דעות שונות המאמינים בעדיפות דעתם על זו של מתנגדיהם, וחותרים להוכיח את צדקת עמדתם בנחרצות ובתוקף, באופן קיצוני ובלתי מהוסס, כפי שנהגו בית הלל ובית שמאי, וכפי שנוהגים מאז ועד היום כל החלוקים ביניהם ביהדות. רלטיביזם בימינו מתבטא בוויתור על אמונה בעדיפות עמדה אחת על האחרת, ויתור על אמונה בערכים מוחלטים בהם תלוי קיומה של החברה. רלטיביזם מחייב סובלנות גם כלפי גזענות ולאומנות. לאומנות וגזענות הן סוגי התנשאות אנוכית, הרואה בלאום או בגזע או בקבוצה מינית או דתית לה שייך הגזען, את הקבוצה שנבחרה להיות עליונה ובעלת זכויות יתר מזכויות בני הקבוצות האחרות בחברה האנושית, כמו הנאצים ה"אריים" או השוביניסטים. הלאומנות והגזענות התגלו כגורמי דה-הומניזציה ופירוק החברה, המונחים על ידי אמונה בערכים המתעלמים מזכויות בני חברתם שאינם בני מינם או לאומיותם או גזעם או דעתם. ערכים גזעניים, כמו ערכים אנטישמיים, הם על כן רעים בהחלט, לא רק באופן יחסי. אין גישה רלטיביסטית היכולה להצדיקם, גם אם הם הופנמו במאמינים בהם על ידי הוריהם ומחנכיהם ומורשת תרבותם. הגזענות והשוביניזם מאיימים על איכות החיים של כל תא משפחתי וקהילתי – כמו תנועת הטליבאן באפגניסטן, החמר-רוז' בקמבודיה או הנאצים בגרמניה. ככל שגזען מדיר עצמו מתרבותם ומחברתם של הפסולים בעיניו, כך מתדלדלים חייו הרוחניים והחווייתיים, וסכנת הפסיכופתיה מאיימת על אנושיותו. הרלטיביזם התרבותי שהרדר החל לפתחו במאה ה-19, בהאמינו כי אין "תרבות נחותה" או עליונה על אחרת, זכה לתחייה בסוף המאה ה-20 בשולי תאוריות המולטיקולטורליזם (רב תרבותיות) והפוסטמודרניזם. אלה הדוגלים בו ומשווים תרבות קניבלית לתרבות של החברה הפתוחה במערב, מוותרים על אמונתם בערכים הומניסטיים כקנה מידה להערכה של הרצוי והפסול, של הרע והטוב. לקיומו של החינוך ההומניסטי חיוני המאבק בגזענות וכל מצדיקיה התאורטיים, על כן הוא חותר לא לפשרה בין דעות ואמונות אלא להידברות בין המחזיקים בהן.

היהדות נחשפה והושפעה מתרבויות עמים אחרים בכל תולדותיה. ביצירות ובמאפייני דתה ותרבותה – מאז התנ"ך ועד ימינו – נותרו עקבות ברורים של השפעות תרבויות מסופוטמיה, כנען ופיניקיה, מצרים, יוון, האסלאם, הנצרות, תרבויות הודו ופרס, תרבויות סלביות ותרבויות חילוניות באירופה ובאמריקה. השפעות אלה עודדו, בכל עידן בתולדות היהדות, יצירה יהודית מקורית. בעקבות "ביקורת המקרא" נחשפה המקוריות של היצירות התנ"כיות, תוך השוואה עם יצירת בתרבויות ועל יסוד מיתוסים של עמי המזרח, מהן הושפעו יצירת תנ"כיות מקוריות. כמו כל היצירות בתרבות העולם הושפעו כמובן היצירות התנ"כיות מתרבויות קדומות יותר ומתרבויות השכנים. אך דווקא בהשוואה אליהם בולטת מקוריות הצורה, התוכן והמסר הדתי והאידאי של היצירות בתנ"ך כגון: מקוריות סיפור הבריאה, שהוא מכלול של שתי גרסאות מנוגדות זו לזו. היסודות העלילתיים מהמיתולוגיה המסופוטמית הפוליתאיסטית, המשובצים על ידי היוצרים-העורכים ביצירה המהווה יסוד גם למונותאיזם וגם לאמונה הומניסטית בשוויון בין בני ובנות אדם, שנברא מלכתחילה כזכר ונקבה, כצלם אלוהיו. פתיחות מתמשכת זו להשפעות תרבותיות, מתבטאת בימינו בהתפתחות היהדות בתרבות הישראלית החילונית, המושפעת מכל התרבויות עמן היא באה במגע יומיומי, ויוצרת בו זמנית יצירות מקוריות משלה. צירוף זה של פתיחות להשפעות ומקוריות ביצירה, יצר בעבר הרחוק גשרי תרבות בין היהדות לתרבויות העמים האחרים. הזיכרון הלאומי האצור בתנ"ך מייחס כבר לשלמה המלך גישה פלורליסטית לתרבות בירת הממלכה היהודית. הוא בונה ופותח בירושלים סניפים לכל הדתות והתרבויות של העמים שהכינם, מתחתן בהם והופך את ירושלים לא רק לבירה המונותאיסטית הראשונה בעולם, אלא גם לעיר הרב-דתית הראשונה. (כמובן שאין להוכיח את האותנטיות ההיסטורית של המסופר על שלמה, אך יש משמעות לתיאור מלכותי ולזיכרון הלאומי המייחס לו את כל אלה ורואה בו מלך אידיאלי של תור הזהב בתולדות היהדות). בזכות פתיחותה להשפעות ומקוריות יצירותיה, שמרה היהדות על ההמשכיות והייחוד מתרבויות ומדתות העמים, ובו בזמן על הקשרים עמם. השפעתה של היהדות על דתות ותרבויות כל העמים בתחום ההשפעה של הנצרות והאסלאם, החלה באימפריה הרומית בראשית האלף הראשון לספירה.

קנאות היא אמונה – דתית או חילונית – המבטלת את האמונה בכל הערכים המוסריים, את ערך יתרון החיים על המוות (כקנאות המתאבדים "למען החירות" במצדה), או את זכותם של בני אדם להחזיק בדעותיהם ולהפיצן, גם אם אין הם מסכימים לדעותיו של הקנאי. דוגמאות לכך הן: אמונת תומכי הרודנים הדתיים באירן ובאפגניסטן, או הרודנים החילוניים בגרמניה הנאצית או ברוסיה הבולשביקית, אשם בגללם נאסרו, הוגלו ונהרגו בני אדם כיון שהיו "כופרים" בעיני הקנאים. "...הִרגו איש אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו... ויפול ביום ההוא כשלושת אלפי איש. ויאמר משה מלאו ידכם היום ליהוה כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליהם היום ברכה". אלה הדברים ששם הסופר התנ"כי בפי משה (שמות ל"ב 27-29) כשהנהיג את מלחמת האזרחים נגד מי שהאמינו כאהרון, כי ניתן לייצג את יהוה-אלוהים בפסל העגל. שלושת אלפים המאמינים בגרסת אהרון לתורת ישראל נהרגו על ידי חיילי משה, האיש שסיפורים אחרים באנתולוגיה התנ"כית מייחסים לו את המונותאיזם המוסרי, הדיברות המביעים כללים אתיים כלל אנושיים, כולל הדיבר לא תרצח. מכאן משתמע כי קנאות רצחנית עשויה להתקיים בנפשם של בני אדם בצד אלים נשגבים – דתיים וחילוניים כאחד. אמונה של הקנאי גורמת לדה-הומניזציה שלו בגלל הדה-הומניזציה של הזולת המתחוללת בתודעתו, כגון דה-הומניזציה שהתחוללה בנפשו של הרופא-הרוצח במערת המכפלה בחרון, שהרג מתפללים בעת תפילתם כאילו אינם בני אדם. דה-הומניזציה מתחוללת בקנאי כשהזולת, שאינו מסכים או אינו נוהג או אינו חי בהתאם לאמונתו, פוסק להיות אנושי בעיניו. תהליכי החילון לא הפחיתו את סכנותיה של הקנאות. מאז המהפכה הצרפתית ועד המהפכה הנאצית והבולשביקית, התגלתה רצחנותה של הקנאות האידאולוגית החילונית, שאינה פחותה מזו של הקנאות הדתית. הצירוף של קנאות פוליטית וקנאות דתית הוא אחד הצירופים המסוכנים ביותר בהיסטוריה – כפי שהראו הקנאים בירושלים כשהביאו לחורבנה בראשית האלף הראשון, וכפי שהראו הקנאים במדינת ישראל שביקשו לגרום להרג המוני של ערבים על הר הבית, ורצחו את ראש ממשלתה היהודי של ישראל – כסמן לכוונותיהם בעתיד. הפיכת הנאמנות למנהיג או לאידיאה דתית או חילונית, לערך עליון, נוטלת מהמאמינים את כושר ההבחנה בין טוב לרע, כאילו החזירה אותם הקנאות לגן עדן של פסיכופטים חסרי מצפון, בושה או רגשות אשם, כאילו לא אכלו עדיין מעץ הדעת טוב ורע. דה-הומניזציה של הקנאי וקרבנותיו היא המכנה המשותף לכל סוגי הקנאות – הדתית, האידיאולוגית, הלאומנית, הגזענית, המעמדית והתרבותית. מי שרוצח רופאי נשים על שהסכימו לבצע הפלה חוקית, דומים מבחינה זו לרוצחי המאמינים כי יהוה מיוצג על ידי פסל העגל. הרוצחים והמטיפים לרצח של ראש ממשלת ישראל, אשר קידם את תהליך השלום וקירבו להשלמתו, דומים מבחינה זו לרוצחים אנטישמים של היהודים באירופה. לרוב מתבטאת הקנאות גם בנאמנות עיוורת למנהיג המתיימר לדבר בשם האלוהים או האידיאה, לעתים היא מחוזקת על ידי הגות "מדעית" (גזענית או מעמדית), המנותקת מערכים מוסריים כלל אנושיים ומכחישה את תוקפו של הכלל הקנטיאני כי רק עיקרי מוסר אוניברסליים, יכולים להיחשב למוסריים.

רמת ההומניות והתרבות של האדם עולה ככל שעולה רמת ההגשמה של הפוטנציות האנושיות שלו, בפעילות רוחנית וחווייתית, ברמת הפנמת הערכים ההומניסטיים וברמת המעורבות של האדם בתרבות הלאומית והבינלאומית בה הוא חי. בימינו חשופים רוב בני האדם לתקשורת ולשפע מידע, סמלים ויצירות משותפים לתרבויות שונות, בצד היצירות, האירועים והתופעות המייצגים את התרבות הלאומית בה הם חיים. כאשר בני אדם מקדישים את כל זמנם ומרצם לתחום ההתמחות הצר שלהם – במדעים או בטכנולוגיה או בעסקים – נותרות הפוטנציות הרוחניות שלהם רדומות מחוסר פעילות. ככל שבני אדם מעורבים בפעילות רוחנית ואמנותית המערבת אותם בתרבות וחושפת אותם ליצירה החיה בתרבות עמם וסביבתם, כך מופעלות ומוגשמות יותר פוטנציות רוחניות ונפשיות אלה. עולמם הרוחני מתעשר בחוויות ובאתגרים, בהיכרויות ובנושאי דיון הקושרים אותם אל החברה ממנה מפרידה אותם התמחותם. עליית רמת התרבות משפרת את איכות החיים של בני האדם בקרב המשפה, חוג הידידים והקהילה בה הם חיים. ככל שגדלה מודעותם ליצירות המייצגות את תרבותם, ככל שגדלה מעורבותם בפעילות הרוחניות, החברתיות והחינוכיות – כן מתעשרים ומתגוונים חייהם. כתוצאה מתרבים גורמי וסוגי ההנאה הרגשית והרוחנית, מתעשרת השיחה עם ידידים ובני משפחה ומתגוונים נושאי העניין וגורמי החוויה, כוללה אלה שאינם תלויים בגורמים כלכליים או בריאותיים, כפי שהסביר אריסטו ב"אתיקה לניקומכוס". אריסטו היה הראשון שהצביע על הזיקה של האתיקה לאיכות החיים. בני אדם הנוהגים בעצמם ובזולתם לפי הכללים הנגזרים מערכיהם ההומניסטיים, בני אדם השוקדים על הגשמה מרבית של הפוטנציות הרוחניות, המשפחתיות והחברתיות שלהם, מעשירים את חייהם בפעילות מהנה ומאתגרת גם כשהם דלים בנכסים חומריים. איכות החיים מותנית בפעילות רוחנית וחברתית. זו אפשרית רק כאשר מומחים חורגים מתחום מומחיותם הצר ומשתתפים עם שאר בני החברה בפעילות תרבותית המשותפת לכולם. מעורבות פעילה בחיי היהדות כתרבות חיה ומתפתחת כחלק מתרבויות העמים, מעודדת התעשרות כזאת המעלה את רצת התרבות ואת איכות החיים. ההשכלה, ההופכת את בני האדם מודעים למכלולי תרבותם ולמקורותיה, תאפשר מעורבות פעילה בחיי הרוח של קהילתם.

אנו משתמשים במושג "תרבות" של קבוצה באנושות, ו"תרבות העם היהודי" בכלל זה, במובן: מכלול ייחודי של אורחות חיים, שפה, יצירות שביסוד המורשת ההיסטורית והרוחנית, חגים וסמלים משותפים, נימוסים ואופני חינוך, יחס לטריטוריה, לעבר משותף, למסורת ולחידושים המתחוללים בה. מכלול תרבות כזה מאפיין ומייחד קהילה, חברה לאומית או קבוצת לאומים. כיון שביהדות קיימות יהדויות רבות הנבדלות אלה מאלה בתרבותן, אנו מבחינים בין "תרבות לאומית" המשותפת לעם, לבין תרבות של עדה (כגון התרבות היהודית התימנית, או התרבות היהודית האמריקנית) או תרבות של זרם בעם – כגון התרבות היהודית החילונית, או התרבות היהודית החרדית. התרבות היהודית הישראלית היא ייחודית בין תרבויות היהדות: בעוד יהדויות התפוצה נבדלות אלה מאלה באופן השתלבותן בתרבות הארץ והעם שבקרבו הן חיות, התרבות היהודית הישראלית מתפתחת כתרבות לאומית עצמאית, המושפעת כמובן מתרבויות המערב והמזרח איך אינה חיה באף אחת מהן. ייחודה של התרבות היהודית הישראלית נובע מתחיית הלשון העברית כשפת דיבור ויצירה ועל ידי מפגש מתפתח בין תרבויות יהודית שתפתחו בעשרות ארצות ותרבויות. לכל תרבות לאומית מערכת זיקות לתרבות של קבוצת עמים, כגון תרבות עמי המערב, תרבויות המזרח הקרוב וכד'. התוודעות לתרבות של עם תכלול התוודעות לתרבות העמים שמהם הושפעה התפתחותה בהווה ובעבר. דת היא רחת מפניה הרבים של תרבות, לעתים השפעתה דומיננטית על כל תחומי הפעילות התרבותית, כמו בתרבות היהודית עד המאה ה-18, ולעתים השפעתה מזערית, כמו ביהדויות המאה ה-20. אנו מבחינים בין "תרבות" ל"ציביליזציה", או במלים של בובר ("פני אדם"): ציביליזציה – עיצוב שכלי של סדר מדעי, מעשי ותועלתי. גישום ומימוש הסדר הזה על ידי משטרים וכלים. קולטורה (תרבות) – תנועת נשמת האדם לשם ביטויה, שאיפתה וניסיונה לקנות צורת מהותה. כנגד תנועה זו כל דבר מצוי אינו אלא חומר לתצורת צורה. יצירותיה – החד פעמי, סמלים הנתפשים כאמת של הנפש. בניגוד לציביליזציה אין לצבור קולטורה, יש ליצור אותה מחדש בכל דור ודור. יצירות הקולטורה אינן אמצעי אלא תכליתן בעצמן, משמעותן העצמית, מונחת בתוך עצמן, ממלאה את החיים. בתרבות נכללות התצורות שבהן מעצב האדם את עצמו בחומרים ובמסורות שניתנים לו על ידי החברה בה הוא חי. ביצירות המופת המייצגות תרבות מסוימת אנו מוצאים ביטוי לבדידות ולייחוד של יוצרן ושל האדם . יצירה ומסורת הן שתי פניה של התרבות – רק לשתיהן יחד יש ערך תרבותי.

בחלק העולם שהתאחד לישות מדינית אחת באימפריה הרומית, נתאפשרה התפשטות גרסאות של אמונות היהדות בקרב "יראי יהוה" – מי שקיבלו את עיקרי האמונה של המונותאיזם המוסרי היהודי, אך לא קיבלו על עצמם את עול מצוות ההלכה. בקהילות יראי יהוה שהיו פזורות בצד קהילות יהודיות ברחבי האימפריה הרומית, הייתה נכונות לקבל גרסאות נוצריות של היהדות. גרסת פאול כי החובה להאמין באה במקום החובה לשמור מצוות, אומצה בקלות על ידי הנוטים להאמין במונותאיזם המוסרי, ללא חוברת שמירת מצוות ההלכה. מונותאיזם כזה, על דרישות הצדק, החסד וההבטחה לגאולה, היה לאחת מתרומות היהדות לעמים שאימצוהו באמצעות היהדות הנוצרית. המיתוס החדש, בו הפך ישוע הרבי של חסידים יהודים מנצרת, לבן האלוהים ולקרבן אנושי המכפר על כל החטאים ומושיע את נפשם של כל המאמינים בכך, הקל על תפוצת הדת החדשה שיצר פאול ושבמיתולוגיה שלה התמזגו אלמנטים פוליתאיסטיים רבים. האמונה והדת הנוצרית החדשה, שהייתה מבוססת על כתבי הקודש של היהדות, הפיצה אותם במחוזות שונים של האימפריה הרומאית. משהפכה הנצרות לדת המדינה של האימפריה והופצה ככזאת בשלוש היבשות הגובלות עם הים התיכון, נפוצו גם המוסדות שנוצרו ביהדות: בית הכנסת כניגוד למקדש, השבת והתפילה כתחליף לקרבן והלימוד לשמו של כתבי קודם ופירושיהם. הנצרות שימרה והפיצה לא רק את ספרי הקנון התנ"כי אלא גם יצירות יהודיות אחרות שהוצאו על ידי היהדות הרבנית ממורת היהדות, נשארו מחוצה לה במשך למעלה מאלף וחמש מאות שנה וחזרו אליה רק בימינו, כגון: ספרי הברית החדשה, ה"ספרים החיצוניים", כולל ספרי המקבים, ספרי פילוסופיה כשל פילון האלכסנדרוני, ספרי היסטוריוגרפיה יהודית וספרים הלוחמים באנטישמיות, כשל יוסף בן מתתיהו. השבת הפכה ממוסד ייחודי יהודי למוסד כלל עולמי וביטאה גישה חדשה אל הזמן: זמן אנושי, המחולק לשבועות עבודה המסתיימים ביום מנוחה מחייב, שכלליו שוויוניים ללא תקדים: זכות וחובת המנוחה חלה על כל בני האדם, בעלים ועבדים ושפחות, הורים וילדים, גברים ונשים, כולל נספח הומניטרי ביחס למנוחת בהמות העבודה. שבת יועדה לשחרר את האדם מכל מלאכות פרנסה, על מנת שיתפנה לכל עיסוקי הפנאי, שבהם ינוח מכל עמלו ומלאכות החובה שלו. במשך השנים נערמו איסורי עיסוק ופעולה רבים כל כך בהלכות שבת הדתיות, עד שבימינו אין רוב העם היהודי מציית להם עוד והופך מחדש את השבת לחג מנוחה ועיסוקי פנאי, בידור והנאה.